במהלך הבוקר החל הכאב לפעום בעורק של הרגל. בשוֹק.

כאב , שפעם לפני הרבה מאוד שנים, בגיל העשרה היה כמעט חלק מהיום יום שלי , ובכל פעם היה מתחיל דיאלוג קבוע ביני לבין אימא שלי, בו אני הייתי שואלת אם זה סרטן והיא היתה מרגיעה אותי מיד

שכן זה סרטן , אבל בשכל.

וזה היה ריטואל של בדיחה פנימית שמיד היתה מרגיעה אותי כי ידעתי שאם היה משהו שבאמת יש לדאוג ממנו, הייתי מקבלת את הטיפול המהיר והטוב ביותר האפשרי.

לאחר שנים הבנתי שכנראה היו אלה כאבי גדילה, ובאמת, עם הזמן הם פשוט נעלמו .

והיום, באמצע הבוקר , חשתי אותם שוב.

בדיוק באותה הרגל, בדיוק באותו המקום.

רק שהפעם לא היה לי עם מי להעביר את הדיאלוג הקבוע, המרגיע של אותם הימים והמשכתי להתעמק בסדר היום הצפוף והמלא שחיכה לי בעבודה.

כאב תמידי לאורך זמן בשילוב עייפות של ארבע שעות שינה בלילה ויום עמוס ללא דקה פנאי כמעט הוא מתכון בטוח לתשישות שקטה שסודקת  תחושה של חוזק יומיומי ונותנת פתאום לרגעים של חולשה , צורך בחיבוק, געגוע ודמעות לפרוץ החוצה.

וכך הכל מתערבב לו בסופו של יום , כשגם בחדר הכושר לא יכולתי ללכת יותר מחצי שעה ,למרות שאמרתי וחזרתי ואמרתי לעצמי שספורטאים אמיתיים לא היו נכנעים כל כך מהר.

אבל אולי אני לא ספורטאית אמיתית.

אני רק רוצה שהכאב הזה יפסק ויגידו לי שהכל יהיה בסדר.

עם הרגל.

ובכלל...