חמצמץ ועסיסי עם טעם של ארצות רחוקות...

כוס קפה של מוקה (קפה +רבע כפית קקאו  - לפי מיצי קפיצי)

רחוצה, חפופה וריחנית, לאחר שנת צהריים קצרה אבל טובה (משהו שהרבה זמן לא הייתי פנויה נפשית לעשות)...

הזמן הכי טוב למחשבות...

"בלי לחץ..."

אמרתי לו בשיחת הטלפון אתמול בערב...

אני מחכה לטלפון שלך ולהודעות שלך כי אני אוהבת לקרוא אותם ורוצה לדבר איתך, אבל לא בגלל שאם לא תהייה שם, אני לא אוכל להמשיך לחיות, והציפיה תהרוג אותי...

אמרתי ולא האמנתי שאני אומרת את זה...

אמרתי ולא האמנתי שאני באמת חושבת ומרגישה את זה...

אבל כן.

ואם יש משהו שמתאר באופן המדוייק ביותר את מה שעברתי בחודש + האחרונים זה בדיוק המשפט שלמעלה...

חודש שהחל בסערה   ריגשית כל כך גדולה, שסחפה אותי למקומות שלא באמת רציתי להיות שם, שחשבתי שכך צריך להיות אבל רק לאחר מכן הבנתי שלא ...

ואחר כך, ההתאוששות מהסערה, שהיתה  מהירה וקלה יותר ממה שחששתי, המשך הדרך והחיפוש שלי, הכרויות חדשות /ישנות, מעשה מטורף אחד () וכל הזמן הוא, ר., ברקע...

קשר שהתפתח לאט לאט,שבועות של דיבורים ברשת, ואחר כך עוברים לטלפון...

ומדברים על הכל, על מליוני נושאים אבל לא על עצמנו...

מוצאים שנהנים זה מחברתו של זה, ואין עדיין התרגשות , ריגוש שחונק בגרון, אין פרפרים בבטן, הוא שם, וישנם עוד אחרים, שמרגשים יותר אבל גם לא נשארים, מאכזבים...

והוא שם...

קובעים פגישה...הרבה זמן מראש, אין אפשרות לספונטניות רבה בגלל אופי העבודה שלו...

וטוב לי כך...מרגישה יותר ויותר בטוחה...

משהו בפנים מתחיל לזוז...לאט...אבל בטוח...חזק...

הימים עוברים, והשעות נאספות והדקות חולפות...ונפגשנו...

וזה היה כאילו הכרנו והיינו שם שנים רבות...

והיום שאחרי...

שתמיד יש בו שינוי כי הקשר קיבל פאזה אחרת, רובד אחר, נוסף...

מגששים קצת, נבוכים...

היו  מקרים שהפגישה קטעה את ההמשך...

ידעתי שזה לא יהיה כך, וצדקתי...

מדברים, בכנות מוחלטת.

אומרים כל מה שחושבים, כל מה שמרגישים...

ואני אומרת לו "...בלי לחץ..."

כי אין בי לחץ...אין בי נתינת יתר, אין בי פחד הנטישה...

יש את הריגוש העדין , הכייפי כשאני חושבת עליו, כששומעת אותו (את הקול הממיס שלו) בטלפן, קוראת את ההודעות שמשאיר לי כשיכול...

יש בי את החיוך שלא יורד מפני, את השמחה, את  הפרפור של הלב כשנזכרת...וחושבת על הפעם הבאה...

ואת הידיעה שמבחינתי, מצאתי את שחיפשתי בשנה האחרונה...

וגם את זה יכולתי לומר לו אתמול, בלי שום חשש, בבטחון מוחלט ביכולת שלי ובכוח שלי לומר את מה שאני מרגישה ולהיות הכי אמיתית ונאמנה לעצמי...

וזה הדבר שמצביע באופן הכי מדוייק וברור על השינוי שעברתי בשבועות האחרונים...

וכשאספתי , לפנות בוקר, את ג. שחזר מסיור קצר, אינטנסיבי ומרתק בכמה מארצות אירופה הקפואות, חיבקתי אותו וחשבתי לעצמי, שמזמן לא שמחתי כל כך לראות אותו שוב...

הפטל נאכל כמעט כולו...

שתיתי את הקפה...

Dido שרה ברקע "white flag" ...ואני עדיין חושבת...ומחייכת...