תמונה אחת, תחנת רכבת מרכז, קצת אחרי חמש לפנות ערב:

הרכבת לבאר שבע מחכה בתחנה, מתחילה לסגור את הדלתות ולהתקדם לאט לאט לכיוון היציאה דרומה.

על הרציף צץ פתאום גבר, לבוש חליפה שחורה עם צווארון סיני גבוה, כמו שריון שעוטף אותו כולו, רץ אחרי הרכבת , מנסה לתפוס אותה ועושה בידיו תנועות תאטרליות של יאוש וחוסר אונים תוך כדי נפנוף בכלי שנמצא בידו.

כלי שנראה כמו

אקדח. (!!)

ארוך קנה.

הוא רץ עוד כמה שניות אחר הרכבת הנעלמת באופק

הסתובב ונעלם.

ואחר כך חשבתי לעצמי איזה מזל שמנכ"ל הרכבת התפטר לפני שבוע. אחרת, אי אפשר לדעת לאן כל זה היה מוביל...

כמה שעות מאוחר יותר, תמונה שניה, בחניון שליד הקניון (אנגלית, רק לימודי אנגלית ) :

"את לא פרחה, את מגה פרחה"

צייצה בזעם עלמת חן צעירה לבושה בחולצת קרעים ושוונצים שחורה , מטופפת במהירות בכפכפיה הגבוהים ומחודדי העקב ומנפנפת לכל עבר את שערה השחורדיני הארוך,  כשמאחוריה נשרכת עלמת החן (בחולצה לבנה דווקא, בתולית משהו ולא קרועה כלל וכלל) שקיבלה את הציון הגבוה שלעיל ופולטת בבוז צונן: פחחחחחחח ונמוגו לתוך חשכת החניון.

ואני נשארתי  עם התהייה הפנימית והעמוקה:

איך יודעים ומה מבדיל בינהן,

והכי חשוב,

איך מקבלים את התואר הנכסף...?

* "העולם עגול ופתוח

    עננים בסך הולכים.

    עימהם בצעד פתוח,

    טוב ללכת בדרכים!"

(נתן יונתן)