ליבת הדיכאון עולה...

ההגנות עדיין לא...עדיין מורדות...

טסה למטה, כמו עם מעלית במגדלי התאומים דקות לפני שהתמוטטו...

מרגישה חשופה, קצות העצבים אדומים ומודלקים...

העור רגיש למגע...

העצמות כואבות, השרירים מכווצים...

קר לי בתוך החום...

מתכנסת לתוך עצמי, זוחלת לתוך הקונכיה שלי...מתרכזת בכאב, בקור...נהנית ממנו הנאה פרוורטית משהו...

לא רוצה לדבר איתו...משתוקקת לדבר איתו...

ליבת הדיכאון עולה כמו להזכיר לי מי אני באמת...

איפה לעזאזל ההגנות שלי...מאניות או לא מאניות...

אין מילימטר בגוף שלא כואב...שלא מכווץ...שלא רגיש ומודלק...

מפחדת להראות לו את הצד הזה שלי...

לעשות לו הכרות עם הכאב...עם הפחד...

שומעת אותו קורא לי...ולא עונה...

ליבת הדיכאון כבר למעלה...מסתכלת עלי וחיוך של ניצחון על שפתיה...

ואני בתוך הבונקר שבתוכי, נושמת נשימות עמוקות ושקטות ומחכה...

מחכה לכוח החילוץ...