התברר לי שהגוף כאב לי לא רק בגלל העצב, בגלל הדיכאון הזמני, בגלל הדאון הפתאומי...

תגובות הגוף הזכירו לי את מה ששכחתי מלפני שבועיים...

אני עם הזיכרון הארוך והטוב שלי לא זכרתי את הרצון שלי להפסיק את הטיפול הזוגי שלנו ,של ג. ושלי, תוך שמצידי באה תחושת מיצוי התהליך ...

זכרתי את זה במעומעם, לא דיברנו על זה מאז, לא ביננו לפחות, ולא כל אחד עם עצמו...אבל ע. הוא לא אחד כזה שאפשר להעביר אצלו דברים ב"כאילו" ובשטחיות...

דברים עולים ומועלים על פני השטח ולא יהיה המשך עד שלא ילובנו בכל הצדדים...

מתפתלים...

זזים...

נאנקים...

ויוצאים החוצה...

מה הוחלט?

לא הוחלט...

יש להמשיך ולדבר בנושא עד שיהיה ברור לכל הצדדים מה בדיוק ובאמת מרגישים ורוצים בלי לברוח , בלי להדחיק, בלי לנסות לנתח רציונלית והגיונית את התחושות...

כוח החילוץ הגיע במהלך היום , פותח פתח בבונקר בו ישבתי מתכנסת בתוך עצמי ועוזר לי לצאת משם תוך כדי העברת תזכורת מסודרת:

מה הוא סדר העדיפויות הנכון והאמיתי שבחיי...

עם מי אני מנהלת את הזוגיות של חיי ומי היא רק התוספת...

התמקדות ב"כאן ועכשיו" בלי השוואות עם העבר ומחשבות על העתיד (שבא לידי ביטוי מקסימום בשבוע אחד קדימה...).

להתייחס ל"הנפילה" כדבר שהוא חלק טריוויאלי מהחיים עצמם כמו הימים שבהם השמחה נמצאת בתוכנו ואז גם היציאה ממנה תהייה קלה הרבה יותר וללא תחושת העייפות המתישה שאיתה סיימתי את היום הזה...

וכמובן, ההמנעות מנתינת יתר ושמירת ה"אני" בתוך הקשר והיכולת שלי לומר את שאני מרגישה ורוצה בצורה הכי חופשית , אמיתית ונכונה עבורי...

ועלה גם עניין חדש, לכאורה, אבל שנמצא עמוק בתוכי ואני עוד צריכה לחשוב ולבדוק אותו, ההזדקקות...שלי ואלי...

אבל זה עניין לפוסט נפרד כמובן...

ובסופו של היום מצאתי את עצמי, בפעם הראשונה, מתמודדת עם עובדת גיוסו של ג. הבן יקיר לי הבכור,  בלי לברוח, בלי להדחיק ועם תחושה של יד אוחזת בגרוני ודמעות שפרצו החוצה...

עוד 23 ימים...