אמרה לי ח. כשנפלתי בבוקר, בבת אחת, לתוך משרד שהיה נתון בקלחת ובהמולה שבאה מתוך מעבר של אנשים אליו ולתוכו וחוסר סדר מערכתי שמאפיין מעבר כזה.

חלקי שולחנות מגובבים המחכים לנגר שיבוא להרכיב אותם, קופסאות שהוצאו מהחדרים בהם שכנו בשלווה ועכשיו צריך למצוא להם מקום אחר במשרד שגם כך הוא קטן ומתחיל להיות די צפוף.

הארכיון גדל לפתע עת לא מעט תיקים חזרו למשרד מהמקום בו היו בחודשים האחרונים, טלפונים בלי הפסקה, אישה אחת (לא אני)  על סף התמוטטות עצבים, האחרים מנסים לעבוד איכשהו.

אחרי הצהריים הצטרפו שני ילדים מלאי מרץ של גיל ילדות ותחילת התבגרות שאמנם עזרו ככל שהטלנו עליהם משימות אבל לאחר שהללו הסתיימו, הם עברו להתגוששות נערים סטייל סגנון יווני/רומי  מלווות בצעקות בסגנון אינדיאני,  וילדה אחת קטנה שרצתה להאכיל את כולם בדוגמיות אוכל מפלסטיק צבעוני.

ובתוך הרעש וההמולה, הצעקות, הטלפונים, הפגישות, הדיבורים, העבודה ,

אני

נשארת בתוך השלווה הבלתי מופרעת שלי שלא נתתי לאף אחד ולשום דבר להפריע ולסדוק אותה במשך היום.

עם כאב ראש,

אבל שלווה...

חסרת לנו,

אמרה לי ח. , ורק לקראת סופו של היום הזה קלטתי פתאום שזאת הפעם הראשונה שמשפט כזה נאמר לי במקום עבודה כלשהו...

אולי כדאי לקחת עוד כמה ימי חופש...