איך זה שאת מוצאת את עצמך

בוכה

על אדם שמעולם לא הכרת

ורק שמעת סיפורים עליו

ועל המקום שהיה לו

בחייה

של מישהי שקרובה אליך?

איך זה שכל היום את מרגישה

מין עצב

שָקט

וחוסר מנוחה ויכולת להתרכז בדברים

אחרים

סביבך?

איך זה שאת עוברת את היום הזה

לכאורה כרגיל,

אבל את יודעת שאפילו בלי להכיר אותו,

משהו בתוכך היום

עצוב.

"עצוב למות באמצע התמוז", הזכיר לי עופרניקוס    היום.

וזכרתי את ימי סיוון ותמוז שלי.

עצוב למות בהם.

עצוב למות בכל יום.

(* נעמי שמר)