היי אחותי,

נתחיל בזה ששלומי טוב מאוד  ואני מחייכת... מאתמול...
אבל את יודעת, כשאת מגיעה לאיזה סיום של משהו, שחיכית לו יותר משנה, את מגלה בסוף שאין שם זיקוקי די נור, שאין כוכבים נופלים ואין תזמורת סימפונית בהרכב מלא שמנגנת בפינאלה גרנדיוזית...
ההגעה למקום היא רגילה, ארצית וטריוויאלית...וטוב שכך, כי עם תזמונרת סימפונית אני לא בטוחה שהייתי יכולה להתמודד...
אבל במקום קטן, עמוק עמוק בפנים, יש קול קטנטן ששואל: זהו?
ולזה עדיין אין לי תשובה...
חשבתי שהמסע שלי מסתיים...היום בבוקר, יותר מתמיד אני יודעת שלא...
עדיין לא מצאתי, ואולי לא אמצא לעולם, וגם זה בסדר...כי לפעמים הדרך אל..., לא פחות חשובה, ומהנה...

וזאת תשובה אופטימית אם עדיין לא הבנת את זה...(

ובזמן הכתיבה שמתי לב שהייתי רוצה להכניס את זה לפוסט היום, זה בסדר מבחינתך? )
נשיקות
*****************************************

אתמול, כצופה מהצד, פתאום ראיתי אותה שוב...

את אותה האהבה הגדולה, הסוחפת, הכובשת, זאת שעומדת בגרון מרוב ריגוש, זאת שלא מאפשרת לעיתים לחשוב בצלילות...זאת שחופרת בגוף מרוב כמיהה, תשוקה...

אהבה, התאהבות , שמשקה מישהו שהיה יבש וצמא לתחושות האלה ולעיתים מציף אותו עד כדי סכנת טביעה...

תחושה כל כך עוצמתית שמחייבת כאב כדי לנסות בכלל לאזן אותה...

ראיתי את האהבה הזאת שוב, ולרגע, לרגע התגעגעתי אליה...

לרגע כל כך רציתי...להסחף...לתוך האין סוף...המתוק, הממלא, החונק...

ואז נזכרתי, אני עכשיו עם עוגיות שוקולד צי'פס...עשירות, איכותיות וטעימות, אבל רק עוגיות...

אבל מצד שני...האומנם...?

**************************************

מחר נוסעים לאילת.

לאחר כמה שנים בהם החופשה המשפחתית השנתית היתה בים המלח החלטנו לרדת שוב לאילת...יש משהו אחר בעיר הזאת מבחינתי, משהו שהוא קצת חוץ לארץ אבל נשאר ישראלי מאוד...

מצאתי את עצמי מחכה לחופשה הזאת מאוד...צריכה את ההתנתקות מהמוכר והידוע, כולל מהמחשב...(לא שלא אחפש את המחשב במלון אבל שם, מעצם העניין השהות שלי תהייה קצרה מאוד...), צריכה את המנוחה, את השקט (זה מלון מיוחד, סוג של צ'ילאאוט, ללא צוות בידור), את הכחול של הים, את את הצבע האדום שהרי אדום נצבעים לפנות ערב, עם השקיעה, את האוויר החם והיבש של העיר, את השיטוט בטיילת, הריקודים בלילה במועדון...

חופשה משפחתית אחרונה לפני הגיוס של ג. הבכור (בסדר, בסדר, אני לא מתחילה לבכות עכשיו, יש עוד כמה ימים...), יש לכולם הרגשה ורצון להיות ביחד...

כן, גם לילדים...

וביום ראשון מחכה לי מסע ארוך עד לראש הנקרה להביא את א. הצעיר לטיול הכיתתי השנתי...

הרפתקאה...

ולראשונה מזה זמן רב מאוד, אני מרגישה שעכשיו אני יכולה להינות מהחופשה באופן הכי מלא והכי טוב...להינות מהביחד עם ג. ועם הילדים, בלי להרגיש חצויה, בלי לרצות להיות עם מישהו אחר...

***************************

ושוב זעזועים...ושוב תהפוכות...ושוב שינויים ...אין רגע דל...אין שום רגע דל...

(ולקח לי לכתוב את החלק השלישי של הפוסט הזה יותר משעתיים...)

סוף שבוע של הנאה, שלווה , קסם ואור חברים יקרים...