לקראת סוף היום המטורף שעבר עלינו היום,  שמתי לב שעבר החודש הראשון לעבודתי במקום ההוא, וכשדאגתי לציין עובדה חשובה/משמחת זאת לאוויר המשרד, המשכתי והוספתי שאני מרגישה כאילו אני כבר שנה כאן.

לא הגזמתי.

כבר לאחר שבוע הרגשתי כאילו אני כאן מאז ומתמיד, והתחושה הזאת הלכה וגברה ככל שהזמן עבר.

הגלישה החלקה שלי לתוך החומר שהמשרד הזה עובד איתו, ההכרות עם הלקוחות והתחומים של כל אחד היה צפוי שיקרה רק בעוד שבועות רבים, אבל אני מרגישה שהם כבר זורמים בדמי.

שלא לדבר על התחושה הטובה, האנרגיות הטובות שזורמות בין האנשים שבמקום.

ואם אני מרגישה כמו שעובדת כבר כאן  שנה, שקלתי , במחשבה שניה, לדרוש מהדוקטור את דמי ההבראה המגיעים לפי החוק לאחר שנת עבודה...

בראיונות העבודה שעברתי  בתקופת החיפוש הלא ממש רצינית שלי, דאגתי לציין תמיד שאני מתפקדת טוב ואפילו טוב מאוד תחת ובמצבי לחץ.

לא תארתי לעצמי שאני פשוט פורחת בהם...

יומיים מטורפים עברו עלינו ומחר לא נראה שיהיה אחרת.

ובפראפראזה על המשפט מהשיר הפופולארי של ימי המשבר הגדול של שנת 1929 בארה"ב: Mister, can you spare an hour? אלך לצופף לי את היום בעוד פגישה.

(פמה שיממה בת 24 שעות אינה מספיקה לכל מה שהיא רוצה לעשות...)