דקות ספורות לפני השעה 12.30.

אחד הרחובות העמוסים בסיטי של העיר הגדולה.

אופנוע (או משהו דומה שנוסע על שני גלגלים) שועט בסערה, נגד כיוון  התנועה, בשעה הסואנת של היום, כשעליו יושבות שתיים.

האחת,

צעירה גבוהה ודקת גו עם  רעמת שיער מתולתלת מתנופפת אוחזת בידיות הכלי הממונע בבטחון ובשלווה יחסית, מתמרנת בין המכוניות ו מנסה להתייצב , עד כמה שאפשר, במרווח המינימלי שהנוסעת מאחוריה, המחזיקה אותה בחוזקה עד מחנק כמעט ,  מאפשרת לה.

השניה,

 (אתם מכירים אותה ) אוחזת בחזקה בגיווה של הנהגת,  נועצת בה את ציפורניה וקריאות אימה משולבות בפרצי צחוק חצי היסטרי נפלטות מפיה בכל פעם שהן מצליחות להמנע ממגע קרוב עם מכונית זאת או אחרת שנהגה לא מבין מה האופנוע הזה עושה בדיוק מולו.

כל העניין ארך דקות מעטות יחסית, שנראו לנוסעת במושב האחורי כארוכות ומסעירות בעת ובעונה אחרת, עד שהגיעו למחוז חפצן, שם פרקה הנהגת את הנוסעת החצי היסטרית ומטענה הקל, וזאת פרצה בריצת אמוק (אין ספק, האימון בחדר הכושר מוכיח את עצמו)  שנעצרה רק כשהצליחה להכנס בשערי סניף הדואר המקומי, בשעה 12.30

ב ד י ו ק.

ואז , כשהתיישבה על הכסא והביטה סביבה על האנשים מסביב העוסקים בעניינהם בשלווה וברגיעה, עלתה בה פתאום ההבנה שהיום

יום

חמישי.

והדואר פתוח עד

14.30.

ועל זה אמא שלי היתה אומרת: פמה, איפה השארת את הראש שלך מותק...?