סופי השבוע הפסיקו לאיים עלי.

בהפסקה שהם דורשים ממני לעשות מאורח החיים האינטנסיבי והדינאמי שאני אוהבת לחיות אותו.

שמתי לב שאני לא רואה אותם  יותר כסוג של חומות הסוגרות עלי ומאיימות לחנוק אותי , שאין בי את הצורך למצוא פרחים ערטילאיים לקשט את החומות הללו.

שהזמן אינו זוחל לו לאט לאט ואילו אני כמו בובת מריונטה שרצה במקום ולא מתקדמת לשום מקום.

והכאב.

כאב הגעגוע החורך בבשר,  למישהו שפתאום נמצא רחוק ממני כאילו אלפי קילומטרים מפרידים ביננו.

נעלם.

ולא בגלל שאין למי להתגעגע, אלא שהגעגוע בא ממקום אחר.

לא ממקום של חסר, אלא ממקום של מלאוּת.

ואפילו אם בעצם, אין שם מה שהיה פעם.

למרות זאת, התחושה היא שמשהו עוטף אותי,

אופף

ומחבק.

בעצם הידיעה שיש...

סופי השבוע לא מאיימים עלי יותר.

אני לא מאיימת עלי

יותר...

שבת שלום חברים יקרים, מפמה שרצתה לכתוב על דבר אחד ויצא לה משהו אחר לגמרי...