של א. הצעיר בבית החולים, וההסטוריה האישית שלו, עלו בו חרדות שונות באובססיביות ובעוצמה גדולה עד כדי שיתוק מסויים  לעיתים.

מתוך ידיעה שהדברים הללו עלולים להתעצם עוד ועוד אם לא מטופלים כיאות ובעודם באיבם, חשבנו להתחיל מחדש בטיפול תרופתי, אלא שלאחר ביקור קצר אצל מומחה בעניין (תמורת 800 ש"ח טבין ותקילין, לחצי שעת ייעוץ. כן!! ) החלטנו לנסות דרך אחרת, טיפול קוגניטיבי שאמור לתת לו כלים להתמודד ולטפל בעצמו כשהוא מזהה התקף חרדה, כשברור שלטיפול התרופתי אפשר לגשת בכל זמן וצורך נתונים.

וכך לקראת הביקור הראשון והמאבחן במרפאת החרדה של המרכז הרפואי שניידר , קיבלנו הביתה מעטפה חומה ועבה ובה צרור שאלונים שעל הילד ועל אחד ההורים למלא.

בלי מילים מיותרות  בין ג. וביני היה ברור שמשימת מילוי שאלון ההורה מוטלת עלי וכך התיישבתי לי בצהרי היום מלאת מרץ ועזוז לענות על השאלונים.

החלק השני שלהם עסק בראייה/הכרות ההורה עם הילד , אבל החלק הראשון בדק את הרגשתי שלי בשבוע האחרון כולל היום בתחומים של חיי היום יום, רגשות, תחושות של כשלון, אכזבה, אשמה , הנאה מעשיית דברים, יאוש, עצב, מחשבות אובדניות, כעס/רוגז, יכולת הגעה להחלטות, שינה, עבודה, עייפות.

אושר.

גיליתי שאני מסמנת בכל השאלות כולן את התשובה הראשונה , החיובית באופן מוחלט כמעט ביחס לשאר התשובות.

וידעתי עד כמה התשובות שלי היו שונות אולי כמעט לגמרי,  אם הייתי ממלאת את השאלון הזה לפני שלוש שנים.

לפני שנתיים.

לפני חצי שנה.

וכל תשובה חיובית כזאת כאילו סימנה לי את השלבים שעברתי ,

שאני עדיין עוברת

בדרך שהחלה לפני שלוש שנים

בלבד...

(ולמי שחייב לדעת, לא חל שינוי כלשהו בהתענינותי במין בזמן האחרון...  וכן, זאת אחת השאלות בשאלון. של ההורה.

וגם של הנער...)

אחר הצהריים ענה א. לחלק שלו בשאלון, וכמובן לא יכולתי להמנע מלקרוא אותן.

החלק של הרגשות שימח אותי כי לא מצאתי שם שום דבר שאמור להדאיג אותי.

בהשוואת התשובות שלי  מול התשובות שלו בחלק השני, הקשור להכרות שלי עימו ושלו עם עצמו, מצאתי  לעיתים התאמה מדוייקת ולעיתים נשארתי נדהמת מול דברים שלא ידעתי שכך הוא מרגיש, ובתחושה מסויימת שיש בו רבדים שאני כלל לא מכירה.

אבל אחד הדברים שעלו מתוך הקריאה בתשובותיו הוא שהנער לא מפחד לקבל עונש מאבא/אמא שלו.

ואני תוהה:

זה טוב להורים, או לא...?