חוסר המנוחה אפף אותי במשך כל היום האתמול.

זה היה חוסר מנוחה מהסוג שמלווה ציפיה למשהו.

למשהו טוב , בתחושה שלי.

נשאתי אותו בתוכי , בלי להבין על מה ולמה במשך כל היום , ובערב, כבר הייתי עייפה מאוד והאמנתי שאפול לתוך שינה עמוקה תוך דקות.

ואז זה התחיל.

ה"בום" הזה.

דפיקות הלב הללו , שנשמעות כמו תופי טם טם בעורקים העוברים בגופי, בראשי...

בעבר זה היה מפחיד אותי מאוד והנסיון להרגיע אותם היה מביא כמובן לתוצאה אחרת ומגביר אותם עוד ועוד , ואת המלחמה בהם ,וכך במין מעגל מטורף של חרדה ואדרנלין "רע" שועט בגוף הייתי נאחזת בשרידים של כוח ובכי לעבור את הדקות הללו.

היום, כשאני יודעת שזה יכול להיות התקף חרדה קטן או תזכורת מטעם הגוף שלי על העובדה שאני נמצאת בתוך גיל המעבר,  אני נושמת עמוקות ומזכירה לעצמי שכפי שזה בא , כך, בלי מאבק, זה יעבור לו מעצמו, ומנסה להרדם.

ולרוב זה מצליח אבל משאיר אותי במין שינה שאני קוראת לה "שנת קצה", כמו על קצה תהום שבה נדרשים כל החושים להיות ערים ומחודדים, כמו כלב או חתול שישן ואוזן אחת שלהם תמיד זקופה , מוכנים לכל סכנה...

וכך היה גם הלילה.

ידעתי, מתוך חוסר המנוחה שהמשיך לעטוף אותי והשעות שבהן התעוררתי ושקעתי שוב לשנת ה"alert"  הזאת שאני הולכת לעבור את היום הזה כשמסך של עייפות מסוכך על עיני ומגרד את עורקי בכאב עמום.

כמו זומבי, העברתי את היום איכשהו.

דווקא עומס העבודה הצליח להעביר לי את השעות בעירות ובריכוז מסויים, ואת שאר הזמן העברתי בדברים שלא דרשו ממני מאמץ מחשבתי עמוק במיוחד.

באמצע היום הרגשתי שאם לא אוכל איזו חתיכת שוקולד פשוט אצעק, ולמזלי זכרתי שיש עוגיות בראוניס מהקונדיטוריה שלמטה, ששומרות על טעמן האלוהי גם שבוע לאחר שניקנו.

הצלחתי לעבור את היום, עד שהגעתי לידיו האמונות של יוסי, ושם על כוס קפה הפוך מצויין, ומסאג' ראש חזק וטוב שקיבלתי תוך כדי חפיפה , הרגשתי בפעם הראשונה, דווקא לקראת סופו של היום, שיש בי

חיים...

ותקווה לשינה עמוקה עם שתי אוזניים מקופלות...

*********************************

עדכון בוקר 15.8.05  07.00

לילה של שינה עמוקה, חזקה וממלאת כוחות עבר עלי.

לילה של שנת  "אוזניים מקופלות" ויקיצה היישר לתוך הסיר המבעבע ותחילת הקליימקס של ההצגה הגדולה הקרויה:

ההנתקות.

ואין לי מושג היכן ג. הבכור...

בוקר טוב עולם...