מלמל בסטאלבט מחייך ומעופף הבחור ארוך השיער, שכוב על מעקה אבן בחוף תל אביב, כשחתיכת בד בצבע כתום (!!) עולה על חלק גופו התחתון, מהווה סוג של אתנחתא קומית ביום הטעון הזה, שהוא רק התחלה לתהליך שאנחנו יודעים כיצד הוא מתחיל, אך לא כיצד הוא יסתיים...

"האמת, לא נראה לי שאתה מחובר לשום דבר", עניתי לו בחזרה, מתפוצצת מצחוק מול הטלווזיה.

(קטע מכתבה בערוץ 10)

לאחר שלוש שנים בהם ההתעניינות והנגיעה שלי באקטוליה היו מזעריים עד בלתי קיימים כמעט, אני מוצאת את עצמי נשאבת, במידה רבה מבעבר, לקלחת הימים האלה, שהולכת ורותחת ביחס ישיר לרתיחת מזג האוויר עצמו.

זה הכל אנשים , מבחינתי.

זה מה שמושך אותי להסתכל שוב ושוב בעיניים שלהם, שמביטות בי מתוך מסך הטלווזיה הצבוע כמעט כולו בכתום (מיקי חיימוביץ רוצה לומר לנו משהו דרך החולצה הכתומה שלה ??!! )

הדינמיקה בין האנשים.

בינם לבין עצמם ובינם לבין אלו שבאים להחיל עליהם חוק שנחקק ע"י ממשלה וכנסת ריבוניים.

ההבנה וההכלה של סופיות המעשה.

והתגובות...

קשה לי מאוד למצוא בתוכי אמפטיה

לאלו שעומדים וצורחים על החיילים, מבטיחים ומאיימים עליהם במעשים איומים ונוראים בעולם הזה ובעולם הבא (הרבנית קירשנזפט מנווה דקלים, למשל) ,  לאלו שמשתמשים בילדים שלהם להפעלת מניפולציות רגישות  ("בואי תיראי מי אומר לך ללכת מהבית" אמרה האמא באחד היישובים לילדה הקטנה שלה והעמידה אותה מול מח"ט גולני), ולאלה שמאיימים להתבצר ולהבעיר את מקומותיהם באופן שלא ישכח לעולם.

אבל כשהאישה באילי סיני חיבקה את הקצין שבא לתת לה את צו האלוף והתנצלה על בכייה ואחר פנתה ועזבה את הבית שלה, הרגשתי את שערי סומר .

וכשנהג האוטובוס של גוש קטיף נהג את הנסיעה האחרונה שלו, דרך נקודות ציון הזכרונות של חייו במקום וסגר אחריו את הדלת בפעם האחרונה, הדמעות שלו חנקו גם את גרוני.

המחוות הקטנות שאנשים עושים להראות את הכאב שלהם.

המחוות שבאות מתוך שקט גדול וסערה פנימית עצומה.

השבר עם ההבנה וההכרה בעוצמת השינוי.

והפחד מהמחר...

עם זה אני יכולה להבין, להזדהות,

ולחבק...

"בסוף הכל יהיה סבבה" , הבטיח המעופף מהחוף בתל אביב,  ובמידה מסויימת, הוא כנראה צודק...

(וג. הבכור בינתיים באילי סיני ואחר כך אמור לרדת דרומה, לאחד מכיסי ההתנגדות העיקשיים של הרצועה).