ולא כי הם מלאכים.

בהחלט לא.

אלא משום שהשקפת העולם שעל פיה חינכתי (חינכנו) אותם, היא שהם ,במהותם, בבסיס הקיום שלהם, ב essence  שלהם

טובים.

ולכן הם מעולם לא שמעו ממני משפט כגון:"תהיו ילדים טובים", אלא יותר

"אני בטוחה שתתנהגו יפה".

אני חושבת שהפעם הראשונה בה קראתי את הספר "חינוך - האתגר" שעליו מבוססת שיטת אדלר, היתה כשג. הבכור היה תינוק קטנטן, ימים ספורים לאחר שחזרנו מבית החולים.

ככל שהתקדמתי עם הקריאה, וחזרתי וקראתי בו לאורך השנים, הרגשתי בחוש הפנימי שזאת הדרך הנכונה לי, עם הגמישות וההתאמות הנדרשות לה עם חלוף השנים.

וכך היה.

כך עד היום.

אחד הדברים הראשוניים והבסיסיים שעוברים כחוט השני בדרך החינוך הזאת,  היא העדר העונש כעונש, כדרך "לשלם" על מעשים "רעים" או כמקום בו ההורים יכולים לפרוק את תסכולם ואת כעסם על הילד הסורר, אלא ראיית וקבלת התוצאות ההגיוניות של המעשים שנעשו או לא נעשו על ידם.

ולכן הם לא חיו באווירה של "שכר ועונש" אלא על פי גבולות ברורים שנקבעים בבסיס על ידינו, ההורים, אבל גם להם, כילדים היתה ויש אפשרות לדון עליהם איתנו.

יחסי הורים - ילדים אינם דמוקרטיה.

להפך, אפשר לראותם כסוג של דיקטטורה נאורה ().

אבל גם בתוך המערכת הזאת אפשר להתנהל ללא פחד אלא מתוך כבוד הדדי שבא מעצם העובדה שמדובר בבני אדם.

נמוכים

כגבוהים.

ולמי שעדיין תוהה, זה  (השאלה האירונית בסוף הפוסט) טוב להורים, זה טוב מאוד להורים...

הורות היא לא פיקניק, אבל  אין ספק, יש לה את הרגעים שלה...