כתבתי.

ומחקתי.

ושוב כתבתי.

ושוב מחקתי.

וישבתי מול הדף הלבן של המחשב

וחשבתי.

זה לא שאין על מה לכתוב .

יש ויש.

אבל למרות שלכאורה היום הזה היה רגיל לחלוטין

עבורי,

דיברתי, צחקתי , זימרתי תוך כדי עבודה, והתעמקתי בכל שאר הדברים הרגילים

והיומיומיים של חיי,

הקולות והמראות שליוו אותי לאורך היום

נמצאים עדיין בתוכי,

ומגמדים ,כרגע, כל דבר אחר

שעליו חשבתי לכתוב.

סוף יום

של אש.

ותמרות עשן.

ולמזלנו, ללא דם.

לפחות לא כזה שנראה בעין בלתי מזויינת.

רק בפנים , אצל כל אחד

שותת וחופר לו משהו

שעדיין אין לו

פשר...