מצחיק שאני מרגישה צורך לסכם שלושה חודשים כשבעוד שבועיים אני הולכת לסכם שלוש שנים (לא באמת, אפשר להרגע! )

אבל במבט לאחור, שלושת החודשים האחרונים היו כל כך משמעותיים בתוך הראייה הרחבה של השנים האחרונות שאני מרגישה צורך לראותם מול עיני כדי להאמין שאכן כך התפתחו להם הדברים.

זה התחיל בהתקף לב.

בארץ זרה במרחק אלפי קילומטרים.

בימים של הלם, חוסר אונים, חששות לעתיד ותקופת פוסט טראומה כואבת.

 והמשיך בדרך בה כל אחד מאיתנו, ג. ואני,  הצליח להפוך את זה לנקודת מפנה ולהוציא ממנה את המיטב.

מנקודת המבט שלי התחלתי בנקודה נמוכה למדי.

כישלון במבדקים למשהו שמאוד רציתי , פרידה ממישהו יקר, ללא עבודה וללא אנרגיות להתיישב ברצינות ולחפש אחת שמתאימה לי.

תחושה של מחנק, של רצון לברוח.

של להיות לבד.

ותוך כל התקופה הזאת, כשהכל מסביבי לא ברור ולא ידוע נתתי לעצמי ללכת עם הרגשות עד הסוף , לחוות את העצב, את כאב, את הבכי , כמו בימים הטובים לפני שנתיים , ושנה שבהם יכולתי למלא בדמעותי את הכנרת הריקה כמעט לגמרי.

ידעתי שאני מתאבלת על דברים מסויימים, שאני נפרדת מהם וידעתי שרק כך, כשאני לא שמה מחסומים לתחושות אוכל לתת להם להיות בתוכי ואחר כך הם יצאו בטבעיות ממני והלאה.

ובוקר אחד קמתי ומשהו בתוכי הרגיש

אחרת.

ומשם כאילו הזרימה שבתוכי, השתנתה.

שוב.

אני עוד חוששת לגעת בנקודה הזאת בתוכי שבה אני מרגישה את השינוי.

כמו מפחדת שאם אומר את הדברים בקול רם הם יתפוגגו להם (שלוש שנים, וכאילו דבר לא השתנה...).

משהו רך צומח בתוכי בחודשים האחרונים.

משהו שדומה מאוד לרכות שעלתה בי בדיוק לפני שלוש שנים...

אני ברת מזל יותר מכל זכייה כספית נחשקת במפעל הגרלה זה או אחר.

אני עשירה יותר מכל כסף שיכול להיות בחשבון הבנק שלי.

אנשים.

אהבה.

חיים.

אני.

תודה על אצבעותיכם המוחזקות , מחשבות חיוביות ומשלוח אנרגיות מחזקות

(פוסט מבולבל אין ספק. היו נא סבלניים איתי, הבטן מתהפכת לי והראש לא ממש כאן...)