היה שבוע סוער השבוע...

לא רק מזג האוויר, לא רק אצלי בלב אלא גם בבלוג שלי...

דעות נכתבו, רגשות הועלו, רוחות סערו  וגעשו למפלסים מאוד גבוהים והגיעו גם לבלוגים אחרים...

אנשים מביאים את עצמם לכאן כשהם קוראים בלוג.

הם מביאים את שאיפותיהם, חלומותיהם, מחשבותיהם, דעותיהם, אהבותיהם, תשוקותיהם, תיסכולם, כאבם, עצבונם, געוגעיהם, פחדיהם וחששותיהם העמוקים והחזקים ביותר...

וכך הם קוראים את הבלוגים, מתייחסים אליהם ומגיבים אליהם...

כשהתחלתי לכתוב כאן, לפני קצת יותר משנה, לא הייתי מודעת כלל לעניין התגובות, ובהתחלה גם לא עניתי להם כי לא הבנתי את הדינמיקה ואת הקשר...

אבל מהר מאוד הבנתי איך זה עובד ויותר חשוב מזה, הבנתי מה זה יכול לתת לי...

התגובות נתנו לי תמיכה , עידוד, אמפטיה, הבנה למה שקורה לי, לתהליך השינוי עצמו שהחל אז וזעזע אותי מהיסוד, ולרצונות , למחשבות, לדברים שעשיתי עקב כך...

התגובות גם דרשו ממני לעיתים תשובות לשאלות לא קלות ולא פשוטות...דרשו ממני להתבונן בתמונה בכללותה ולבדוק שוב ושוב, וכל יום מחדש, את העמדה שלי, את הרצון שלי, את ההחלטות שאני עושה...

הבלוגים שלי פתוחים לקהל הקוראים מתוך כוונה תחילה וברורה.

היה לי פרו בשניהם מהרגע שאפשר היה לעשות זאת ולרגע לא עלתה על הדעתי המחשבה להפוך אותם לפרטיים.

וכשההחלטתי שכך יהיה, היה ברור לי שאני מוכנה לקבל כל סוג של תגובה מהקוראים. אין לי שומר בשער הבלוג שבודק את דעותיהם ומחשובותיהם של הקוראים, כל דעה מתקבלת בברכה ולא משנה עד כמה קשה היא תהייה...

היום אני יודעת שאלמלא התגובות, על כל סוגיהן, כל החוויה של הכתיבה כאן, בישרא, היתה לוקה בחסר עבורי...

כשקשה לי אני מתנחמת בעידוד, באיכפתיות ובאהבה, אבל בד בבד אני לא כועסת ולא חוששת משום תגובה שאוהדת פחות את מעשי והחלטותי...

אני מגיבה לכל אחד שטורח להקדיש זמן ולכתוב לי ולא רק מילה אחת , אני לא רואה טעם להתווכח עם אנשים שדעתם ברורה ומוחלטת להם באופן הנחרץ ביותר.

אני לא מצטדקת בבלוג שלי.

ההחלטות שלי הן שלי  ונכונות עבורי בלבד.

אני יכולה לנסות ולהסביר אותן אם יש רצון לנסות ולהבין מהיכן הן באות, אבל אני לא מרגישה שום צורך להצטדק ולהצדיק אותן.

אני שלמה איתן באופן מוחלט, ואני ספקנית איתן באופן מוחלט ובודקת אותן יום יום מחדש...

וזה מה שחשוב. לי.

כאחת שההסטוריה חשובה לה, וההסטוריה האישית שלי, הכתובה כאן , על אחת כמה וכמה, אני לא משכתבת אותה...

וכל תגובה נשארת כפי שהיא ללא מחיקה למעט תגובות שחשפו את שמי האמיתי , שאותן מחקתי.

וכך גם יהיה , אני מאמינה, בעתיד.

אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בשנה הזאת היא שאין "שחור/לבן" בחיים,  ששום דבר אינו ברור, מוחלט וסגור לחלוטין ולתמיד.

אנשים הם יצור דינמי, חי , נושם ומתפתח וככאלה הם עוברים שינויים רבים...דרך אחת היא להתעלם מהם , לסרב לקבל אותם ולהמשיך , בכוח לחיות ולחשוב כמו שחשבו תמיד...

דרך אחרת, היא לקבל אותם באהבה, ללמוד מהם ולהבין בכל שינוי, יש קושי עצום אבל גם הזדמנות נוספת, חדשה לחוות דברים בחיים...

אני בחרתי בדרך השניה...

ואין מאושרת ממני על שיכולתי והרשתי לעצמי לעשות זאת...

(מוקדש באהבה לכל הקוראים שלי שנתנו מעצמם בדיונים שהתפתחו על הנושא הזה, כאן ובבלוגים אחרים ).