~צלמית מקפצת בקפיצות אינדיאניות ברחבי החדר~

הגעתי למקום במצב צבירה  נוזלי כמעט.

הברכיים לא נשאו את עצמן, כאילו הפכו להיות עשויות ממרגרינה.

בחילה ופה יבש שבאים כתוצאה מאדרנלין ששועט בעורקים, תחינה לאל עליון או מי שזה לא יהיה שכבר ישחרר אותי מיסורי , רצון אדיר להיות כבר "אחרי" ומצד שני, פחד מאותו "אחרי" נחרץ וברור וסופי כל כך...

למזלי (ותודה לאל על חסדים קטנים - עופר! תרגע ומיד ))) הכניסו אותי ראשונה לראיון.

זאת היתה אותה גברת חביבה מהפעם הקודמת, שאין בה שום דבר מאיים והיא מדברת בנעימות.

היא שאלה שאלה ואני, אני מאותו הרגע לא סתמתי את הפה.

ממש כך.

המילים והמשפטים זרמו מתוכי כאילו אני מפטפטת בשפת אימי, הרגשתי נינוחה ושלווה ומלאת עניין ומרץ.

פחות מעשר דקות לאחר מכן הייתי בחוץ.

תחושה עמוקה של הקלה שטפה אותי.

אי אפשר להסביר את התחושה הזאת.

במידה מסויימת היא דומה אולי לאורגזמה (וואוו...אילו מילים בבלוג של פמה...) , אבל במחשבה נוספת, זה משהו אחר לגמרי.

למזלי הנוסף (שוב , תודה על חסדים קטנים), היא יצאה מיד לאחר מכן ואמרה לי שהיא מעבירה אותי.

בום.

עכשיו באמת הרגשתי את ההקלה המוחלטת.

ואין, אין שום דבר לתאר אותה, חוץ מאותה עייפות/תשישות שמתחילה באמת לעטוף את כולי ולזרום באותם העורקים שבהם זרם מקודם האדרנלין.

היו לי שעתיים .

ישבתי בארקפה על קפה קר ועתונים וחיכיתי לשלב הבא, לסימולציות.

אבל,

אצלי הרי שום דבר לא הולך בפשטות.

התברר שנשארו מכל 28 הנבחנים של אותו היום מעט מדי אנשים לסימולציות ולכן הם דוחים אותן ויזמנו אותנו בעוד מספר שבועות.

האמת,

הרגשתי סוג של הקלה.

מצד אחד, הייתי מאוד עייפה וידעתי שהריכוז שלי אינו בשיאו.

מצד שני, כל עוד אין תשובה סופית, אפשר להמשיך ולפנטז...

עכשיו יש לי עוד שלושה שבועות לפנטז עליהם, ולכם אפשרות לשחרר אצבעות...עד לפעם הבאה...

ואחר כך, אחר כך הלכתי לשתות קפה.

אבל זה סיפור לפעם אחרת...

יום מוצלח מכל הבחינות הוא היום הזה, על כל מה שהיה בו ועל העובדה שהיום ג. ואני חוגגים 25 שנות נישואים.

כן.

חוגגים.

תודה רבה חברים יקרים, הרגשתי אתכם ואת העידוד , התמיכה וחיבוק עד לשם .