| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 8/2005
העייפות שאחזה בי אתמול
עם ירידת המתח לאחר הראיון באנגלית, המשיכה לתוך הבוקר למרות שנת הלילה העמוקה והארוכה מהרגיל אצלי, והתפוגגה לה לתוך דכדוך קליל שכנראה היה טבעי שיגיע לאחר יום האתמול בפרט והתקופה הארונה בכלל.
הדהימו אותי העוצמות שאליהן הגעתי אתמול, בגלל צורך לעמוד למבחן אישי מסויים .
זה לא היה המבחן הראשון בחיי, וגם לא מבחן אישי של אחד מול אחד.
וגם האופציה שיש לי , במידה ולא הייתי מצליחה היא טובה ובהחלט משהו שאני יכולה להינות ממנו בשנים הקרובות.
ולמרות זאת, מצאתי את עצמי במקום כל כך רגשי , כל כך עמוק שפשוט לא זכור לי מהשנים האחרונות וגם לא משנים רחוקות יותר.
ואולי זה כך כי היום אני חווה את כל הדברים שבחיי במלואם.
על כל הגוונים והרבדים שבהם, בהירים ככהים, משמחים ככואבים.
חשופת קצות עצבים כאילו פשטו מעלי את עורי...
והיתה אתמול גם פגישה על כוס קפה ארוך (שלוש שעות ) עם יוני.
ואין.
אין על מה לכתוב.
סוג של closure על הקשר ההוא כנראה...
סוף שבוע שלאחר ההנתקות ובתחנת הרכבת כבר ישנם חיילים בדרך הביתה.
וגם ג. הבכור יגיע היום לאחר כמעט חודש מחוץ לבית.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
