בלעדיה, הסרט הופך להיות לעיתים שטוח וחסר חיים...כאילו ניצוץ של חיים חסר בו...

ואתמול, לאחר שראיתי שוב, את סרט מטריקס revolutions , הבנתי עד כמה זה נכון...

ישבנו בסינמקס בסינמה סיטי, מולנו על מסך ענק, השתוללנו מפלצות מכניות ענקיות שנראו כמו הרובוטריקים באמצע התקפה אפילפטית, קיאנו (יקירי, נשמה, כפרות, עיניים שלי) איבד את מאור עיניו והפך לישו הצלוב תוך כדי הצלת עולמות שונים ומשונים, חברה שלי מיללת שהיא באה לראות אותו ומה זאת כל ההתבכיינות הפסאודו דתית הזאת ...

ואני, אני הרגשתי בסוף הסרט, מותשת...

ממש מותשת...

יש סרטים, שכדאי היה לסיים אותם בחלק השני שלהם...

סוף שבוע טוב עבר על כוחותנו...

סוף שבוע שהיה סוג של מבחן עבורי. אני יודעת איך היו לי סופי השבוע בהם הייתי רחוקה מד. עד כמה היה לי קשה להינות מהם, לנוח, להרגע, להינות מהדברים האחרים, החשובים בחיי...

ובמידה מסויימת הרגשתי שאני בוחנת את עצמי גם הפעם...

שוב, כנראה הכל תלוי וקשור במערכת היחסים עצמה...

כשהיא חזקה, טובה, בטוחה , כשיש איזון בין הרצון וההתממשות שלו, כשיש פרטנר בצד השני, הכל נראה אחרת...

יש געגועים, אבל הם לא חופרים בתוך הגוף, חורצים חריצים של כאב בנשמה, ומדממים לתוך הוורידים...

וכך היה ...

היו בילויים בחוץ.

היה ביחד בבית.

היתה מנוחה. רגיעה.

וגעגועים דווקא לקראת הסוף...

וזה בסדר...

וקניתי את המעיל האדום , אדום הכי אדום של קסטרו...משהו שרציתי עוד מהשנה שעברה...

יהיה חורף נהדר השנה, אמרתי את זה כבר?

אומר שוב...

ועדיין הולכת עם ההרגשה שזכיתי בפיס...