ורכבת ישראל משמשת כנראה כסוג של קייטנה להורים ולילדים שכבר מיצו כל דבר אפשרי אחר כדי להעביר את הימים הללו, שאין בהם קייטנות יותר וגם סידורי החינוך עדיין רחוקים דיים.

וכשמצד שני ,  הנוסעים המבוגרים לוקחים לעצמם חופש באותם ימים אחרונים של אוגוסט , מאותה הסיבה של צורך למצוא לילדים שלהם עיסוק ושעשוע או מסיבה הגיונית אחרת, לאט לאט הופכת הנסיעה ברכבת לתזכורת לימים ההם, הרחוקים כבר ממני, שבהם הייתי מצטרפת לעיתים (רחוקות) לטיולי הגן/בית ספר יסודי של הבנים שלי.

ואין בי געגוע לימים הללו, אבל מצד שני מעניין לראות את נקודת המבט הילדית, הסקרנית, הפתוחה כל כך, המתלהבת מכל דבר שקורה ונשמע הן בתוך הרכבת והן מחוצה לה.

ואני מתנחמת קצת ומצטערת קצת על כך שהנה עוד מעט הכל יחזור להיות כסידרו , והשקט שישרור בין הקרונות יופרע רק על ידי צלצול טלפון סלולרי זה או אחר ולא צווחת ילד סקרן ולוהב או משועמם...

תכננתי לחזור היום לימי חדר הכושר שלי בימי אמצע השבוע אבל השיעורים באנגלית לקראת השיעור מחר גורמים לי לוותר ולהיות ילדה טובה אחרת גבי המורה (הדי חתיך, יש לציין)  נוזף בי בעדינות מול שאר שלושת המשתתפים ואחר כך אני  חוששת שיבקש להביא את ההורים, וזאת כידוע בעיה מסויימת אצלי....

()

הסימולציות ביום רביעי השבוע.

אפשר עדיין להשאיר את האצבעות פרושות ומשוחררות...