| 12/2002
 אני חייבת להוציא את זה מהסיסטם שלי...
(נדמה לי שגנבתי את הביטוי הזה מאורלי...).
המועקה, חוסר השקט הם גם בגללו. בגלל ד.
הוא לא התקשר יותר.
אני יודעת, אני סיימתי את הקשר. נכון. ואין לי רגע אחד קטנטן של חרטה.
ממש לא.
אבל בשבוע שעבר הוא פתאום התחיל להתקשר ודברנו והיה מאוד נעים. ראיתי שאני מסתדרת עם זה מצויין. הוא גם אמר ביום חמישי מספר פעמים שיתקשר ביום ראשון.
והוא לא התקשר.
אז איפה אני במקום הזה?
אני מרגישה שמכיוון שמיום שישי אני מרגישה קצת חלשה מבחינה ריגשית (לאחר כל הסיפור עם הבלוג הישן) זה הצליח להשתחל לשם ולהתיישב אצלי ומועצם הרבה יותר מאשר הייתי מרגישה באופן רגיל.
אבל כך אני מרגישה עכשיו. חזרה העצבות. וגם אני קצת לא מבינה מה קורה, חושבת שאולי גם קרה משהו, אבל נחושה בהחלטתי ולכן גם לא מתקשרת.
זה לא גורם לי לחוסר ריכוז או אי יכולת להמשיך בחיי היום יום. זה רק שם , בלב, המועקה הזו, העצבות שיושבת שם. חשבתי שנפטרתי כבר ממנה. כנראה שעדיין לא. כנראה שיקח עוד הרבה יותר זמן ממה שחשבתי...
יצאתי קצת להתאוורר מקודם. הלכתי לבנק להכניס צ'ק ובמקום לחזור בדרך הרגילה והקצרה עשיתי סיבוב גדול, הייתי חייבת ללכת ולהוציא את חוסר השקט. שאלתי את עצמי "מה את רוצה, באמת, מה את רוצה?" אני יודעת מה אני רוצה. שיתקעו בחצוצרות מעל כל גג, שיקראו בקול גדול: ד. רוצה את פמה, ד. אוהב את פמה...
וזהו. לא הרבה, נכון?
אתמול שאלה אותי מצדה (הטיפול הוקדם לי מיום חמישי, ומזל שהיינו אצל ע. ביום א' אז זה הסתדר, וגם הסתבר שהיה בזמן...) אם אני מתחרטת על משהו שעשיתי, חשבתי, הרגשתי בכל התקופה הזו, מאז שהחל השינוי.
אפילו לא הייתי צריכה לחשוב על התשובה. לא באלף רבתי. לא מוחלט.
אני לא מתחרטת על שום דבר (יש שיר מקסים של אדית פיאף בשם זה...).
אז תהני מהתהליך, מהלימוד, גם מהכאב, את כל כך צומחת, אמרה מצדה וצדקה.
אני כל כך מפחדת לחזור ולהרגיש איך שהרגשתי לפני שסיימתי את הקשר אז, לכאב הפיסי ההוא שכמעט שבר אותי, שכל פעם שאני מרגישה את העצבות אני כועסת על עצמי.
וקוקסטה אמרה לי היום, מותר להרגיש כך לעיתים , וגם לבכות (ואני לא חוסכת בדמעות כידוע...) וזה לא מחזיר אותנו לאחורה, זה קיים ואחר כך זה עובר.
כמו תמיד, הגברת צודקת בהחלט.
(דרך אגב, לפי מה שקראתי בבלוג של קוקסטה על אינטליגנציה רגשית אני כנראה קצת לקויה בה, במיוחד בקטע של ניהול רגשות/שליטה עצמית. ניהול רגשות, אני? ...).
אז אני לא אלחם במה שאני מרגישה. אבכה קצת, אתאושש, ואחכה לזמן שיקהה את הרגשות.
אני יודעת, מיצי כבר כתבה לי בתגובה בפוסט אחר שזה קצת מוקדם איך אני מרגישה, היא צודקת, אני יודעת שהיא צודקת, אבל הלב שלי לא תמיד עושה את מה שצריך , יש לו רצונות משלו...
אני יודעת שהיום הייתי נוסעת בשמחה לכמה ימים, לחו"ל, ללונדון האהובה עלי. כמה שלא רציתי לנסוע לפני חודשיים, היום זה היה ממש מתאים לי.
אבל זאת בריחה ואני יודעת את זה. וזה גם לא בר מימוש.
*************************************
אתמול בערב היתה סערה, ירד גשם זלעפות. ישבתי בסלון, לאחר שהספקתי ללכת את ההליכה שלי ממש לפני הגשם, מקולחת, עם חלוק, והסתכלתי החוצה.
העננים היו לבנים מאוד, ז"א שחורים (כך הם נראים בהשתקפות בלילה) כבדים מגשם. הוא ירד ללא הפסק, מכה בעוצמה במרפסת, בעציצים.
בחדר השינה שמעתי אותו מכה על הגג.
בשנים האחרונות אהבתי כל כך את החורף. מה קורה לי השנה? מדוע אני מרגישה שזה לא זה? ששמים אפורים, סופות גשמים ורוחות , שהמחשבה על התכרבלות בבית חם מתחת לפוך עם כוס שוקו או תה צמחים לא משמחים אותי וגורמים לי לצפות לזה?
שאני רוצה ימים בהירים?
גם זה חלק מהשינוי? כמו שאני כמעט ולא מבשלת יותר?
כמו שהשתנו אצלי דברים שאהבתי והתעניינתי ?
אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה.
אני מגלה שהשינוי לא בא לידי ביטוי רק בסילוקם של דברים לא נעימים , לעיתים הוא גורם גם לדברים שאהבתי להשתנות...
וגם על זה אני צריכה עוד לעבוד ולהפנים.
**************************************
תוך כדי כתיבת הפוסט נודע שמצאו את גופתה של הודיה הקטנה.
אני לא מסוגלת לדמיין לעצמי את עוצמת הזוועה. במיוחד שאחד ההורים כנראה מעורב בעניין.
זה נורא, זה מזוויע, זה רע, רע, רע.
אני רק מקווה שהיא לא הבינה , לא בכתה וקראה לאמא ולא סבלה ... .
*****************************************
היום אני יוצאת מוקדם, ללימודים. אני מקווה שזה ישפר לי את מצב הרוח.
ואם לא, אני מאמינה גדולה במשפט מ"חלף עם הרוח": אני אחכה למחר... מחר הוא יום חדש...".
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
