תחילה היתה delen.

מנהיגתם האגדית של עם המינבארים, אותם יצורים שבאו מהחלל החיצון, חידתיים , שקטים בתוך אמונתם הדתית וחזקים ומאיימים  מתוך אותה עוצמה פנימית.

היא חכמה.

שקטה ומלאת עוצמה.

יפה.

מנהיגה נערצת על ידי עמה ועל ידי כל מי שבא איתה במגע.

והיא כמובן גם זוכה באהבתו של מנהיג כדור הארץ הנחשק, ויחד הם מביאים את השלום בין עמיהם ומובילים את שוכני הגלקסיה למחוזות עלומים ופלאיים.

היא היתה הניק הראשון שלי.

ובניק הזה, שברור לגמרי שלקחתי אותו לעצמי, מתוך  התקווה/ציפייה/מחשבה שמשהו מתוך תכונותיה המופלאות/אליליות של הדמות הנשגבת הזאת, יגיעו גם אלי, אז בימים שבהם לא חשבתי שיש בי ולו קמצוץ מכל יכולת או תכונה מופלאה כזאת או אחרת,

דלן שוטטה לה ברשת במקומות מהוגנים לחלוטין כמו פורומים לבישול וגננות, עוד שנים לפני שבכלל הכירה את ישרא , עוד לפני שיריב בכלל חלם על המקום ויצר אותו במקרה.

אחר כך באה pema.

מתוך צורך פתאומי ומיידי שנוצר לאחר חשיפה מסויימת של עצם כתיבתי באינטרנט, ללא חדירה לעומק המרחב הפרטי שיצרתי לי כאן, אבל מתוך הכרות עם הניק הזה על ידי כל הסובבים אותי, נזקקתי לניק חדש שאינו מוכר להם.

ו pema דומה ומשלימה את delen  לגמרי.

היא באה מכדור הארץ. אבל במידה מסויימת קרובה לאותו חלל ( לא בדיוני) כמו delen עצמה.

מארץ ההרים הגבוהים של ההימלאיה, של טיבט.

וגם היא, יפה , וחזקה, יודעת ואומרת את אשר על ליבה, נלחמת על אהובה ושורדת את הליכתו ממנה.

אהובה ונערצת על סובביה ובמידה מסויימת היא המנהיגה האמיתית שלהם, במקום בו הגברים הם אלו האומרים ועושים את הדברים.

שתיהן נוצרו בתוכי בזמנים בהן חלמתי שיהיה בי משהו , ולו הזעיר ביותר מהן.

ושתיהן נשארו דווקא כי היום אני מרגישה, מתוך הקבלה שלי את עצמי, שיש בי לא מעט מהן...

בתחילה היה פשוט "היומן שלי".

הגילוי של המקום הזה והצורך העמוק והדחוף בכתיבה שתוציא ותפרוק ממני את העוצמות הרגשיות של הדברים שהחלו לעבור בי אז, לא נתנו לי לחשוב זמן רב מדי על שם לבלוג, והשם ההגיוני ביותר עבורי היה פשוט "היומן שלי" (ומזל שלא פניתי אליו  גם ב "קיטי יקרה"...)

וכשעלתה הסיבה שבגינה באה pema לעולם והיה צורך להעביר לזמן מה את הבלוג ההוא לפרטי ולפתוח חדש, נתתי לעצמי את הזמן (של ההליכה היומית ברחובות עירי ושכונותיה) להחליט הפעם על שם עם משמעות עבורי, כי המקום הזה היה כבר הרבה יותר מסתם מקום בו אני מעלה את הגיגי על דף העריכה הלבן ושולחת אותו לאוויר העולם.

וכך באה "כזאת אנוכי".

כי פעם, לפני שלוש שנים והרבה שנים אחורה, הייתי באמת כזאת.

שקטה כמימי אגם (לא ראו למרות שהיה הרבה "ממני"  וגם לא ממש שמעו אותי) ,

אוהבת שלוות חולין (הרבה שלווה אהבתי אז, כל כך הרבה שמרוב שלווה, כמעט ולא היו חיים בתוכי),

עיני תינוקות (נו באמת, מי לא אוהב עיני תינוקות...?) ,

ושיריו של פרנסיס ז'ם (לא מדוייק, לא מכירה אותו , אבל עם רחל אני לא מתווכחת).

ואחר כך, אחר כך נהייתי אחרת, ובכל זאת, וכל הזמן, "כזאת אנוכי".

כבר שלוש שנים כאן.

בדיוק.

מתקרבת במרץ לכיוון ה 80,000 ועם יותר מ 1300 פוסטים (בשני הבלוגים).

ועדיין.

ת ו ד ה.  

(ולא יכולתי כמובן שלא לקחת חלק בפרוייקט הזה של יריב

עדכון 15.12.06:

ובפרוייקט הזה של נביא בהכחשה).

(זאת היתה השנה הראשונה.

וזאת השניה).