יותר מעשר שנים לאחר הפעם האחרונה שנכנסתי לכיתה ועמדתי מול התלמידים ועדיין קשה לי להתייחס ל 1 בספטמבר כאל יום רגיל וחסר כל משמעות.

אני שומעת ממורֵנָה את מהלך ההתארגנות וההערכות שלה כמורה לקראת תחילת שנת הלימודים , ושרגישה איך המועקה כמו אבן של 10 טון, ששכנה בתוכי במשך 6 שנים נבנית וגדלה מחדש כאילו מעולם לא עזבתי  ואני אמורה להכנס בבוקרו של ה 1 בספטמבר לכיתה ולעמוד מחדש למול התלמידים.

למרות שעל פני השטח הדברים תמיד התנהלו כשורה ובאופן החלק ביותר, היה שם, כנראה, משהו מאוד קשה עבורי, בתוכי,  אם הוא עדיין רודף אותי ,בכל שנה ושנה, מחדש...

וכדי להוסיף על כל זה, מצאתי את עצמי אתמול בערב בתיכון של א. הצעיר, שנבנה לפני קצת פחות מעשרים שנה ונראה כמו בתי הספר של אז, גירסה מרוככת קמעה של בית כלא מצוי.

אסיפת ההורים לפתיחת שנת הלימודים, עם דברי רכזת השכבה , והמנהל, ואחר כך ההתנהלות הרגילה מול המחנכת בכיתה עם אותם ההורים שחייבים לשאול את השאלות הכי מגוחכות וחסרות התשובה המיידית (למה לא לומדים צרפתית? כי לומדים ערבית. למה לתלמידי תאטרון יש מערכת עמוסה יותר מלתלמידי אומנות [או להפך, מודה שקצת הזיתי בהקיץ בשלב הזה ]? כי כך קבע משרד החינוך, למה אתם לא אוסרים על התלמידים לעשן גם אחרי הצהריים? כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה, וכו' וכו' וכו')  ואחר כך, לקראת הסוף השלב בו ההורים עושים קולות של שטיח בזמן הבחירה הבלתי נמנעת של וועד הכיתה.

ואני יושבת שם מול המורה (נחמדה, נמרצת וותיקה אך עדיין מרגישים את רעד ההתרגשות בקול) ויחד עם זאת כמו נמצאת לידה, מול הכיתה, מול ההורים והתלמידים והמועקה כמו מכריעה אותי עד לאחר אסיפת ההורים והיציאה החוצה, מחוץ לחצר בית הספר.

היה שם כנראה, בתוכי , באותם הימים, משהו מאוד קשה וכואב אם הוא צף ועולה , בכל שנה מחדש, גם לאחר ימים רבים כל כך...

אבל היום כבר ה 2 בספטמבר , והשמש זרחה, הרוח היתה נעימה וארוחת הבוקר מול גן העיר עצלה וטעימה כמו תמיד.

שבת שלום חברים יקרים, ספטמבר כאן וריח הסתיו מתחיל להסתנן לו אפילו עם מעלות החום אומרות בדיוק ההפך...