| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 12/2002
 אני חושבת שאולי אני מצליחה ללמוד
שהרגשת האושר שלי לא חייבת להיות תלויה בד.
שאני יכולה להסתכל על עצמי, לחשוב מה יש לי, מה מחכה לי ולהרגיש את אותו כיווצוץ קטן בלב שאומר לי: איזה כיף הולך להיות, יש למה לצפות...
להסתכל על השמיים הכחולים ששטים בהם ענני צמר גפן לבנים ולשמוח.
לחשוב על סוף השבוע ולשמוח. לשמוח על זה שאהיה בבית עם האנשים שאני אוהבת, לא אחפש עיסוקים בטירוף כדי להשקיט את הכאב והעצבות. כדי לברוח.
אלא לדעת שמחכים לי פגישה עם חברים טובים, ההליכה שלי, הספר, השיעורים, סרט בבוודאי נלך לראות, ובכלל, הרוגע של סוף השבוע.
להינות מפגישות עם חברות ולא כדרך להסחת הדעת ממנו.
לחשוב על "מה יהיה" בלי אותו "בום" קטן בלב שאומר: "זה לא יתגשם...". לכי תדעי, אולי כן, ואולי לא... אבל זה לא צריך להוריד אותך לתחתית...
לא להידרך לכל צלצול טלפון במשרד ולהתאכזב כשזה לא הוא.
להתקשר לבעלי, לרצות לשמוע את קולו, לשמוע אותו אומר לי "אני אוהב אותך" ולהגיד לו את זה בחזרה בכוונה גמורה.
להבין , באמת להבין שאם הוא לא מתקשר זה לא שהוא כבר לא רוצה אותי (ואני צריכה שירצו אותי, כל הזמן, אפילו אם אני אומרת שסיימנו...) אלא כי הוא לא יכול, ולפעמים הוא לא יכול כמה ימים , ואולי הוא לא יוכל בכלל...
אז אני חושבת שאולי אני מצליחה ללמוד ולהפנים את זה... לפחות לרגע הנתון...
ומחר, אולי אפול שוב, ואולי לא...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
