שאחז בי כשהתקדמתי לקראת תיבת הדואר שלי (זאת של מכתבים שעשויים מנייר , לא הווירטואלית ) וההקלה שחשתי לאחר שלא מצאתי שם שום מכתב האומר "עברת/לא עברת" והמנטרה שמאז אני לוחשת לתוכי: הכל עוד פתוח פמה , הכל עוד פתוח, הם סימני המתח ההולך וגדל בתוכי  מיום רביעי אחר הצהריים.

זה התחיל בקטן.

כמו פרפר בתוך הבטן שלעיתים מרפרף בעדינות בכנפיו ולעיתים בחוזקה כל כך גדולה שפתאום אני מרגישה אותה מתהפכת בתוכי.

ושיברי תמונות.

של המקום ההוא, אליו אני רוצה להגיע, של הוראות לזמן אותי לראיון הסופי, של הטלפון שאני אמורה לקבל, ואני כבר שומעת את המזכירה בצד השני מתאמת איתי את זמן ומקום הפגישה.

את הפגישה עצמה.

הכניסה הבוטחת שלי.

החיוך.

היד המוגשת ללחיצה עדינה אך גם נמרצת ובטוחה.

והסמס ששולחת אחר כך לכל העולם ואישתו.

והפוסט שיכתב מתוך ההתרגשות העצומה כל כך שכמעט מטיסה אותי, תרתי משמע לגבהים.

שיברי תמונות...

מישהי שעשיתי איתה דמיון מודרך לפני מספר חודשים אמרה לי: דמייני. דמייני את הדברים אותם את רוצה , יש לזה כוח חזק מאוד.

ואני בכלל לא צריכה להתאמץ כדי לדמיין אותם.

הם עולים בתוכי לאורך כל היום כולו, בין חלק זה או אחר לעבודה הנוכחית שלי, בין השיחות עם החברים לעבודה והחברים בכלל,

ביני לבין עצמי.

ועם שיברי התמונות ורסיסי הדמיון עולה גם המתח והרעד הזה בתוכי עד כדי מחנק כמעט.

עד כדי רעידה וברכיים פקות כשעמדתי למול תיבת הדואר.

ועדיין.

עדיין הכל פתוח פמה.

עדיין הכל פתוח...