בדבר אחד בשבועיים האחרונים מביאים גם להתמקדות בתוך עצמי כשהפוקוס הוא כל כך עמוק בתוכי ולמה שקשור אלי, שאני כמו שוכחת לעיתים שישנו עולם ואנשים וחברים אחרים מסביבי.

ידעתי את זה בתוכי, אבל הייתי צריכה כנראה מילים שיאמרו לי דווקא מהמקום שבא מאהבה ,כדי שאתנער ואתעורר מתנומת "היפיפיה הנרדמת" שבה שקעתי בימים הללו.

אני מאוד עייפה.

עייפות שבאה משעות רבות של המתנה ומתח.

עייפות שמביאה לידי פירצי בכי כמו תינוק שבוכה כי זאת הדרך היחידה להרפות את השרירים המכווצים בדריכות לקבלת משהו שמחכים לו כל כך.

זה חזק ממני.

המתח שבא מתוך הציפיה, מתוך הרצון החזק והמתחזק להתקבל, להגיע ולהיות שם.

זה נמצא שם למרות כל המחשבות החיוביות ושברי התמונות שממשיכות להשרטט בראשי כמו סרט שרץ קדימה ואחורה, לעיתים באיטיות ולעיתים בפאסט פרוורד מטורף.

ועם כל זאת, זה לא מפריע לי לתפקד ולעשות את העבודה הנוכחית  שלי באופן הכי מרוכז כאילו אין בראשי דבר אחר מאשר הדברים שאני צריכה לעשות כדי שהעבודה במקום בו אני נמצאת כרגע, תתבצע באופן הטוב והיעיל ביותר.

ואני שם, , כל כולי,  באופן המלא ביותר והכל הכי נורמלי והכי רגוע , לכאורה.

אבל סוג של מסיכה אני עוטה על עצמי בשעות שאני איתם, ורק המבט שנזרק כל הזמן לכיוון הטלפון המושתק והאדרנלין שמייבש את הפה וגורם לבחילה בתוכי אומרים שבעצם בפנים ישנה

סערה מאוד גדולה.

ועדיין אין שום תשובה...