עלה מתוך שקית הנייר החומה שבתוך שקית הניילון הלבנה ואפף אותי לפתע, בבת אחת.

העוצמה שלו היתה כל כך חזקה שכמעט נרתעתי , פיזית לאחור , ואחר כך רכנתי קדימה כדי לשאוף את הריח כולו לתוכי.

רציתי להיות דיילת אוויר ב"אל על".

זה לא כל כך מופרך כמו שזה נשמע בשמיעה (בקריאה) ראשונה, כי גם הם רצו אותי, עד לשלב מסויים.

זה התחיל ממש במקרה.

חברה סיפרה לי על כך ששמעה שאל על מחפשת דיילות/ים גם מגיל 40+ ומשהו בתוכי ניצת.

לא שתמיד רציתי להיות דיילת.

ממש לא.

מעבר לשלב בו כנראה כל בחורה צעירה חושבת/חולמת על זה ולרוב גם לא עושה דבר.

גם לי היה השלב הזה, לפני שנים, שכנראה לקח כ 10 דקות תמימות בחיי ומתוך הידיעה הברורה שהיתה בי , אז,

שאין בי מספיק יופי וכל דבר אחר שיגרום להם לחשוב ולהעיף עלי מבט נוסף, שמתי את זה בצד יחד עם מחשבות וחלומות נוספים שלא התממשו ,

והמשכתי בחיי.

עליתי למשרד כשאני כבר מכרסמת את קצה הבאגט השרוף במקצה והקשה כל כך עד שפצע את החניכיים ואת החיך כשאני לועסת אותו ושוברת ומפצחת את הקרום הקשה שעליו.

כמה ימים לאחר אותה השיחה ראיתי מודעה של אל על בעיתון.

השארתי פרטים.

קיבלתי שאלון די מפורט למלא.

מילאתי.

שלחתי.

אמרתי לעצמי: מקסימום יזרקו אותו לפח, אני הפעם לא וויתרתי.

המשכתי לכרסם את הבאגט, נוגסת בחוזקה ומתעלמת מהכאב החד שבפי בגלל הקרום הקשה והטעים כל כך שפוצע אותו.

תוך כדי אכילה, אני מתחילה לקלף את הדגנים שעל הבאגט.

את זרעי השיפון.

החיטה.

גרעיני החמניה.

גרעיני הדלעת.

מכניסה אותם לתוך פי וטועמת את הטעם המיוחד שיש לגרעינים הללו לאחר אפיה בתנור, את הריח שמשתלב עם ריח הלחם הטרי.

זה היה סוג של נסיון בשבילי.

ללכת עם משהו שאני רוצה , שאני חושבת לפחות שאני רוצה ולא לפסול אותו על הצד.

ללכת מתוך ידיעה שיש לי , יש בי הרבה מה לתת ולהיות מוכנה לעמוד במבחן עבור זה.

וכך החל תהליך של מספר חודשים שבמהלכו הייתי במבדקים, את חלקם עברתי בהצלחה גדולה את החלקם האחר, אותו חלק הקשור לדיבור באנגלית , בפחות.

אבל קיבלתי הזדמנות שניה ואני הזדמנויות שניות לא מפספסת, וכך התחלתי קורס באנגלית.

ותוך כדי , גם היה גם התקף הלב של ג. שהביא אותי לשבועיים בעיר זרה ולהתמודדות שלי ושלנו עם המחלה וההחלמה שלו .

והעבודה החדשה.

והשקט שהתחיל לצמוח בתוכי.

האיזון.

והחלום...

רציתי לאכול את הבאגט שלי מול המחשב, להיות קצת עם עצמי , להכנס לישרא לקרוא ואולי גם לכתוב, אבל הבנות קראו לי לאכול איתן ולא רציתי להתעקש על הלבד שלי ובאתי.

וישבנו לנו , משוחחות על דא ועל הא, ואני ממשיכה לכרסם את החלק ההוא שהקצבתי לי מתוך מקל הלחם הארוך והפריך עד תומו.

מתענגת על הריח, על הטעם .

על הכאב.

והחלום בתוכי הולך ומתגבר ככל שהזמן עובר, ככל שאני מקדישה לו מתוך עצמי.

עם ידיעה חזקה וברורה מאוד שאני רוצה את זה, על הקושי של העבודה עצמה ומתוך הידיעה שיש בעבודה הזאת דברים אחרים שמתאימים לי מאוד בתקופה הזאת של חיי.

העבודה עם אנשים שונים ומגוונים.

הנסיעות.

המקומות שאגיע אליהם בחו"ל.

האהבה שלי לדברים הללו.

חוסר השיגרה לכאורה והגמישות הנדרשת ממי שעובד בעבודה הזאת.

העובדה שזה הדבר הרחוק ביותר מכל מה שעשיתי אי פעם בימי חיי.

מכל מה שהיה מצופה ממני אי פעם בימי חיי...

ועברתי את הראיון באנגלית ואז הגיעו הסימולציות.

הרגשתי שם הכי טוב שאפשר.

הכי אני.

במקסימום האפשרי.

בנינוחות.

וכשיצאתי משם ידעתי שאין דבר אחד שהייתי עושה אחרת כי מבחינתי הם קיבלו את

פמה

במלואה.

אבל הם החליטו

שלא.

וכשסיימתי לאכול  אמרתי להן, בלי שום קשר לכאורה

שלפעמים טוב לאכול את הלחם  בלי שום דבר מסביב.

רק להרגיש את הטעם והריח נטו שלו.

לחוות אותו עד הסוף.

עם העונג.

עם הבולמוס.

עם הכאב.

וגם את החלום...

(אני מרגישה הרבה יותר טוב ממה שתארתי לעצמי שארגיש.

מין עצבות שקטה שהיא בעצם סוג של נחיתה לאחר תקופה של עוצמות רגשיות גבוהות מאוד.

אין בי אכזבה חורכת בכאב וצביטה בכל פעם שאני רואה מטוס ממריא או נוחת.

כאילו הבנתי שהיה לחלום הזה תפקיד בחיי והוא הסתיים בדיוק בזמן ובמקום הנכונים לו.

ולי.

מודה ומחבקת כל אחת  ואחד שכתב , דיבר , חשב , החזיק אצבעות , חיזק , עודד ותמך בי , כאן שם ובכל מקום...)