אחרי יותר משנה שלא הלכתי שם, היה בי הצורך לצאת להליכה בחוץ.

לצאת מתוך הבועה הממוזגת והרועשת מהמוסיקה הקיצבית של חדר הכושר וללכת באותו המסלול שבו הייתי הולכת כמעט כל יום במשך שנתיים כמעט.

קרובה למראות, לריחות, לקולות ובעצם קרובה לעצמי...

ומעניין שהצורך הזה עלה בדיוק היום, ובעצם היה מפליא אותי אם לא היה עולה...

ולמרות שהחֶברה הנעימה שהיתה אמורה להצטרף אלי הבריזה לי ( , טוב נו, הרי אני לא באמת כועסת ), נשאו אותי רגלי לתוך אותו המסלול כאילו יש להן חיים משלהן, והשעה כבר שעת סוף אחר הצהריים, כשהשבת מתחילה לצאת ואני עוד מספיקה לראות את צבע הארגמן והזהב של השמיים במערב.

ועם המגע של החוץ בא המגע עם  הפנים שבתוכי.

ועלו המחשבות , כמו אז, בימים של שמש, בימים של חושך , בימים של גשם, שהייתי הולכת ומנסה, תוך כאב חורך ודמעות זולגות,  לפרוט אותן לפיסות פיסות ולהרכיב אותן בסדר כלשהו שיתן לי הבנה ואולי גם מנוחה לנפש.

משהו שהיה שם, באוויר , זרק אותי לפתע שלוש שנים אחורנית , עם בלבול וחוסר ידיעה וחששות קדמוניים שבא מתוכם.

והייתי צריכה לתפוס את עצמי וכמעט ממש לנער אותי מבפנים כדי להזכיר שמה שהיה בי אז איננו עוד, ובמקומו ישנה הידיעה שיש בי כוח להחליט ולבחור 

מה

ואיך

בכל נקודת זמן ומקום בחיי.

וחלק ממני רָגָע, וחלק עדיין לא...