את נראית דווקא יפה מאוד לאישה מבוגרת, וגם רזה,  אמר לי  א. הבן יקיר לי הצעיר בנסיונות השכנוע שלו לעשות פרסינג בשפה (בפה)...

ואני גם אוהב אותך...

כן, זאת בהחלט המכה האחרונה שיכולה להכריע בעד הפירסינג, הרי אמא שלו, יצור רגשני עד כדי גועל נפש פשוט מחכה ימים ולילות לשמוע את המילים האלה מבנה מחמל נפשה...

(ובנתיים, לאחר שעות של נסיונות שכנוע, החליט לדחות את הפרסינג לזמן נוח יותר לדעתו, שלא יגיע לעולם, לדעתי...)

קרציה,

זה הכינוי שלי בפיו של ג. מחמל נפשי הבכור...

איתרע מזלו ונפלה עליו אמא שהדרך היחידה שהיא יודעת להראות את אהבתה , נוסף למילים, היא במגע, בליטוף, חיבוק , נשיקה...

די אמא, תפסיקי להיות קרציה, אמר לי הבכור כשישבנו, ביום חמישי האחרון, על סנדביץ' פרגית ואבוקדו חם באספרסו בר בעירנו השוקקת (מומלץ מאוד, דרך אגב), מנהלים שיחה קצת מגומגמת על הגיוס, חששות, מחשבות...

קצת שתיקות פה ושם, חיוכים נבוכים, פנים זעופות כשהשאלות הופכות אישיות וחודרות מדי עבורו וידיעה שזאת פעם אחרונה שנשב כך, אמא ובן בכור, שעובר ממצב של נער בוגר, לגבר...

והיום, כשישבנו בדיקסי, בארוחה לכבוד הגיוס הקרב ובא שלו (יום רביעי אבל מי סופר...)

דיברתי קצת על הימים הרחוקים ההם, כשנולד וכשהיינו לבד רוב הזמן, וראיתי, למרות שאם אשאל אותו על זה הוא בוודאי יכחיש, דמעה קטנה בזווית העין שלו...

הוא שאמרתי, ילדים, זה שמחה...

(ואל דאגה, פוסט היסטרי וסוחט דמעות לקראת הגיוס שלו נמצא בכתובים, ויעלה בזמן הנכון...)