פסיפלורה...

מנסה להסוות את עצמה...

קליפה חומה ומקומטת לגמרי מסתירה בתוכה פרי הכי בשל ועסיסי שאפשר...

חותכת לחצי בזהירות, שהמיץ לא ינזול ויצא מתוך הפרי...

העסיסיות פורצת ממנו בבת אחת, לוקחת כל חצי גביע של פרי, ושואבת אותו ישירות לתוך פי, מתענגת על הטעם מתוק עם טיפת חמיצות שובבה, הגרעינים השחורים מתפצפצים בתוך הפה נותנים את המרקם הגס משהו לתחושה...

מרגישה חלק ממיץ הפרי נוזל על הסנטר עם היד אוספת אותו ומלקקת את שאריות המיץ ממנה...

נגמר...מהר מדי...

לוקחת עוד אחד...

אוכל של ידיים...של תחושה...

אוכל של רוטב,  של עסיסיות ניגרת, מסוג אחר...

שטובלים את האצבעות ברוטב ומלקקים אותו מעליהם... 

של חוסר בושה לאכול עם כל החושים, מול אנשים, מול קהל...

של היכולת לתת לעצמך לחוש את מגוון הטעמים והמרקמים שבו...

של התענגות עליו...

של חושניות...

האוכל תופס אצלי את המקום הנכון לו...

כבר מזמן לא כפיצוי על חסך וחסר...

היום אוכל הוא התענגות על הטעם, הריח, המרקם...

הוא חושניות...

הוא תשוקה...

הוא שחרור...

(ואיך הכותרת כטיזר לקריאה...?  פמה רודפת אחרי הרייטינג...?)