מתוך אותה הבנה שמתגבשת בתוכי כשאני מבינה שישנם דברים שאין בכוחי לעשות איתם

דבר.

זה אותו מנגנון פנימי, חבוי, שפעולתו מפליאה אותי בכל פעם מחדש, עם היכולת שלו לתת לי לחוש את הדברים במלוא עוצמתם, אם בהנאה או בכאב מדובר, ולעצור,

שניה

לפני שזה כואב יותר מדי,

לפני שזה מגיע למקום של חוסר תכלית וחוסר

תוחלת,

שממנו היציאה חזרה למציאות קשה, ולעיתים בלתי אפשרית

ממש.

ואותו מנגנון כמו מחדיר בי את ההכרה לעורקים, מזרים אותה בוורידי יחד עם בועיות החמצן שקושרות את

הדם,

מגיעה לנישמתי ומביאה בי

שלווה...