שבה אני מרגישה שדווקא מתוך הרבה דברים לכתוב עליהם, אני לא מצליחה להוציא דבר.

כמו בעין הסערה.

שהיא שקטה עד כי הדממה צורחת באוזניים ואילו מסביב מהומת אלוהים.

ובתוך המהומה הדמומה הזאת, אני מתחילה משפט ומפסיקה אותו.

ואחד נוסף.

ושוב.

ומנסה בשלישית ומרגישה כאילו המשפט חסר טעם, סוג של פארווה שמשאיר יובש בפה ותשוקה לחוש טעמים מוגדרים.

וככל שאני מנסה יותר, זה כאילו בורח ממני.

בורח לי.

ואז אני מבינה שלא.

הפעם לא.

ומרפה.

אבל לא באמת, כי בסופו של דבר כתבתי את זה.

מהפחד.

באמת מהפחד.

שאם אפסיק, זה יעלם לגמרי...

שבת שלום מוקדמת היום חברים יקרים.

שלושה ימים בבועת בית מלון , סיום הכי מתאים לימים סעורים...