כאדם פתוח, ספונטני, מוכן לכל שינוי, , זורם...

ואז, לעיתים מספיקה מילה אחת קטנה כמו :"נדבר", להחזיר אותך, עם השמיעה הסלקטיבית שלך ששומעת מה שהיא מחליטה לשמוע ולהעמיס על מילים שנאמרות, אחורנית, לתחושות ומקומות שחשבת שכבר יצאת מהם...שכבר לא תחזרי אליהם לעולם...

ומגלה שלא  כך...

שעדיין יש בך פחד...

שאת מפחדת לאבד דברים שכל כך טוב לך איתם, שהשגת לאחר חיפושים רבים והתחבטויות לא קלות...

את לא רגילה שדברים מתגשמים לך, וכשזה קורה, את בודקת מחדש את האמונות שלך ולמעשה מאשררת את הפחד הקדום והעמוק ביותר שלך: שיעזבו אותך...

והעזיבה היא, הרי , שלך את עצמך...

שאת מרימה מיד חומות הגנה שכבר החלו להתפורר מחוסר שימוש...

שאת מסוגלת להריץ סרטים שכבר יצאו אפילו מספריות הווידאו הכי עלובות...

שברגע שאת מרשה לעצמך להעמיק את הקשר, ריגשית,  להכנס אליו יותר ולהיחשף,  את מיד נכנסת לפאניקה...

כאילו תוחמת לעצמך את גבולות ההנאה המותרת לך...

שאת עדיין מתבלבלת לעיתים בין מצב של נתינת יתר, בו את לא מאפשרת לעצמך להיות הכי אמיתית שיכולה, וחוסמת את עצמך מהפחד, לבין לפרגן, להיות שם, להביע רגש, לתמוך...

שישנם עדיין שינויים שמפחידים אותך, שינויים בתחומים שבהם עדיין לא טיפלת, כי השינוי עצמו הרי נכפה עלייך מתוכך ולא את החלטת מה ישתנה ומה ישאר כפי שהיה...וישנם עוד דברים רבים בתוכך שעלייך לעבוד עליהם, להרפות מהם , להיות נאמנה לעצמך ואז חופשיה יותר ופחות חוששת...

ושעדיין לעיתים, את נצרכת לפרוק תחושות מציקות ומעיקות בקניה סוחפת של שתי חולצות סריג בצבעי טורקיז וירוק רעל, למשל , כמו שעשית אתמול אחר הצהריים....