כנראה שישנה סיבה שאני חושבת על הלידה שלך הרבה בזמן האחרון...

להביא מבית החולים הביתה ילד ראשון הוא שונה,חוויתי וטראומתי כמו לשלוח את אותו הילד 18 שנה לאחר מכן, לצבא...

אז אני חושבת על הלידה שלך שהחלה רגיל בחדר הנשקף אל הרי יהודה בבית החולים הדסה הר הצופים והסתיים בניתוח קייסרי , כי אתה לא ראית סיבה דחופה לצאת מתוכי לעולם שחיכה לך (ואולי ידעת דברים שאני לא ידעתי אז...?)...

גדלת לילד שאפשר לסמוך עליו. מגיל צעיר. שיש בך חכמה, אינטליגנציה, בגרות, אחריות ושיקול דעת שאין להרבה ילדים בגילך...

בשנים הראשונות היינו רוב הזמן לבד, רק אתה ואני והקשר היה הדוק, טוב , אוהב אבל לא חונק...

אחר כך נולד א. הצעיר (אתה הוא שבחרת את השם) וידעתי שאני יכולה להעזר בך, לסמוך עליך בכל מה שהייתי צריכה וביקשתי...

האחריות והבגרות הנפשית שלך באו לידי ביטוי גם בלימודים לאורך כל השנים...בראש ובראשונה אהבת ללמוד, ממש ללמוד, היית סקרן, תלמיד טוב, בכל התחומים, ראלי והומני שמוציא ציונים טובים מאוד, כאלה שאני כתלמידה הייתי מתה שיהיו לי...  (שלא לדבר על 97 במתמטיקה 5 יח'...כן אני משוויצה...).

הפכת להיות נער לתפארת. נבון, עצמאי, שקול, אחראי, אינטליגנטי, אהוב על כולם, מוקף בחברים.

הייתי מסתכלת עליך מהצד וגאה בך מאוד...כואבת לעיתים על ההתרחקות שאולי טבעית לגיל ההתבגרות, אבל בתוך תוכי , מרגישה גאווה על מה שהינך, על היותך בן אדם...

את הדרך שלך לשרות הצבאי התוות והחלטת בעצמך.

התאמנת במשך שנתיים כדי להגיע לכושר גופני מתאים.

החלטת לוותר על אפשרויות יוקרתיות שהזדמנו על דרכך (הקומנדו הימי, הצנחנים), והחלטת ללכת לחטיבת חי"ר אחרת.

ואנחנו, עם כל החששות שבתוכנו, עמדנו מאחוריך, היינו שם כשביקשת להתייעץ , לשאול, לבדוק וכן, גם לעזור לך להגיע למקום שביקשת...

מכאן, הכל תלוי בך...

והשמיים, יקירי, הם הגבול ...

אני מקווה ששנינו, שכולנו,  נישן טוב הלילה, כי מכאן והלאה , יהיו לנו לא מעט לילות ללא שינה...

אוהבת אותך מאוד בן בכור שלי...

אמא