תיאר א. הצעיר במדוייק את תחושתו הגופנית שתאמה להפליא את קול הנכאים בו הפציר בי לבוא ולקחת אותו הביתה מאהובת נעוריו הנוכחית (שנה וחצי היום. הם חוגגים את זה. וברצינות).

וכמו תמיד, כשהוא נלוש ע"י החיידק המסתורי שתקפו עולה בו כמובן משהו רך שנותן לי לגעת בו, בגוף וגם בנפש, כאילו אותו הילד הקטן שתמיד היה מוכן להתערסל בזרועותי , צץ מתוך עורו של בן הנעורים המחוספס בימים כהרגלם.

ומתוך השיחה הקלילה שניהלנו בדקות הלא ארוכות עד לבית עלתה העובדה המשמחת שטוב לו בבית הספר התיכון אליו הגיע עד כדי כך שהודה בפני שהוא אוהב ללכת לבית הספר (!!!) ואולי אפילו ילך מחר , למרות שלפי מגע ידי במצחו הלוהט והרטוב מזיעה קרה לחילופין הוא לא יזוז כנראה מהבית.

ואחר כך עלה הצורך להודיע לחבר שתכנן לבוא אליו בשעה הזאת של הלילה שלא יבוא , אבל א. שהודה בפני שאינו מסוגל להוות את הסיבה לביטול (דהיינו, בגלל שאינו מרגיש בטוב) , האשים והעליל עלי את הסיבה האמיתית ("וואלה, מצטער אחי אבל אמא שלי מה זה מתקרצצת עלי, חבל על הזמן") לביטול הביקור המתוכנן.

אבל למה אתה הופך אותי לכלבה בסיפור הזה, שאלתי בתמהון.

אמא, אל תקחי את זה קשה, אבל  את תמיד כלבה, ענה בחיוך...

ומשום מה , ובאופן מוזר להפליא,

מצאתי בזה

מחמאה...