לא אכלתי היום ארוחת בוקר.

כדי להבין את גודל משמעות המשפט הזה יש לקרוא אותו בשנית:

לא אכלתי היום ארוחת בוקר.

זה לא קורה.

נקודה.

אין מצב שאני אצא מהבית ללא ארוחת הבוקר, אין מצב שאני אתפקד ללא ארוחת בוקר.

לא משהו מסובך ויצירתי, אבל נחוץ לגמרי להתחיל איתו את היום.

כוס קפה כמובן, שבלעדיה אין לי מושג אפילו איך קוראים לי, וקערת יוגורט עם דגנים או גרנולה ודבש.

האמת, כבר אתמול ראיתי שהיוגורט נגמר אבל משמעותה של ידיעה כה חשובה וקריטית זאת עבורי, משום מה, נגוזה ממוחי וכך ניצבתי היום בבוקר מול המקרר הפתוח וחסר היוגורט כשההבנה הולכת ומתגבשת בתוכי,  שבפעם הראשונה מזה שנים רבות מאוד, אני הולכת לעבודה כשבבטני מקסימום כוס קפה קר.

לא נורא, ניחמתי את עצמי, זאת הזדמנות לאכול מהסנדביצ'ים הכה מעוררי תאבון של לירון איש הסנדביצ'ים וה"מיצטרי" שבא לבקר אותנו בעקביות מעוררת הערצה () בכל בוקר בבוקרו.

ואכן, כך היה.

והסנדביץ (להלן: הסנביץ',  כפי שכתוב על הסנדביצים העטופים במכולת שממול) היה טרי וטעים להפליא , וטרפתי אותו בלי להותיר פירור.

אבל משהו השתבש.

בלי לדעת מה ולמה בדיוק, פתאום הרגשתי

הפוכה.

כאילו לקחו אותי וכמו בגד, הפכו אותי פנים/החוצה ונשארתי חשופה ורגישה לכל נשיפה ונשימה.

ושום דבר משיגרת היום יום לא היה כביום רגיל.

איטית ושקטה מכרגיל עושה את הדברים שאני מעיפה כמו רוח סערה ביום רגיל, מרגישה את הדקות נוזלות בתוכי כאילו  הפכתי לשעון חול אחד גדול.

הפוכה.

אפילו כותבת פוסט באמצע היום.

פמה

שנשבעת שלא תצא שוב מהבית ללא ארוחת הבוקר המזינה שלה...