| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 12/2002
 אתמול היינו בפגישה השבועית
עם ע. היועץ.
נסעתי לתל אביב אחר הצהריים בדיוק כשהתחיל גשם זלעפות. אני שונאת לנהוג בגשם ובמיוחד כשמחשיך. למזלי הכניסה לתל אביב היתה פנויה והגעתי די מהר.
ג. לא לקח את הגשם בחשבון וכבר ידענו שהוא יאחר.
ישבתי עם ע. ופטפטנו על הלימודים שלי, על עולם ההיי טק בכלל ועל העובדה ששוב יש ביקוש לעובדים בעלי נסיון (ז"א מבוגרים, כמוני) .
הפגישות שלנו הן האחרונות בסדר היום שלו אז אין לחץ של זמן ופעמים רבות אנחנו יושבים אפילו יותר משעה.
היה ברור שהעניין הבלתי גמור של גילוי הבלוג שלי יעלה, למרות שג. עשה הכל שזה לא יקרה. הוא אמר שמרגיש שיש לו בראש עננה כבר שבוע וייחס אותה לתקופה מאומצת בעבודה.
אבל היה ברור מהיכן זה בא.
בשיחה ע. רצה לדעת מה מקומי בכל העניין הזה. אמרתי שהייתי בהלם מעצם הגילוי, ואני מרגישה שכל פעם שאני מדברת על זה אני מסבירה וגם מתנצלת.
ע. שאל אותי אם אני מתחרטת.
עניתי בלאו מוחלט. בשום אופן לא מתחרטת על עצם הכתיבה של הבלוג.
דיברנו על העובדה שהאינטרנט מאפשר ליצור קשר חברתי חשוף ביותר ומיידי, דבר שבקשר בלתי אמצעי, אחד מול אחד, לוקח לו המון זמן לקרות.
ג. דיבר על חוסר הנוחות שיש לו כאשר הוא יודע שאני נפגשת עם אנשים שהכרתי בישרא, אבל לומד לחיות עם זה וחושב שעם הזמן הוא ילך ויתרגל.
בשום שלב לא עלה ולא עולה העניין שאני אפסיק. כי זה לא יפתור שום דבר, ושנינו מבינים את זה.
לקראת סיום הפגישה ע. מדבר על חוסר תחושת האשמה אצלי. הוא מייחס את זה לעובדה שכעת אני חווה דברים שמאוד דומים לחוויות של גיל ההתבגרות.
ההעזה, ההליכה על הסף , ההסתכנות, החיפוש אחר ריגוש, התחושה ש"השארתי" שם משהו מאחור. עכשיו אני חוזרת "לקחת" אותו לחוות אותו.
הסכמתי איתו באופן מוחלט.
מה ש"השארתי" שם היה (בין השאר) כל מה שקשור לקשרים חברתיים, שתמיד היו אצלי קשים מאוד, ובמיוחד יצירת קשרים חברתיים כאשר אחותי אוספת במשך השנים חברים "כמו ביצים עזובות" ואצלי צריך לעבוד קשה על כל יצירת קשר חדש ושמירה על הקיים.
נכון שבשנים האחרונות זה קל לי יותר ויצרתי חברויות חדשות, אבל האינטרנט דרך האנונימיות המבורכת שבו, מאפשר החשפות ועומק מהירים מאוד , דבר שבקשר של אחד מול אחד , לא מגיע במהירות אם בכלל.
כנראה שאת זה חיפשתי ובדרך מסויימת מצאתי.
לכן אין לי שום רגשות אשמה בקשר לבלוג וגם בקשר לד. שניהם שייכים לאותו חסך, אותם הדברים ש"השארתי" שם ואז והיום אני מגלה אותם מחדש, עם הנסיון שרכשתי בשנים שעברו מאז.
אני חושבת שגם ג. יכול לקבל את נקודת המבט הזו, ואולי היא קלה לו יותר להבנה. היכן כל הסיפור נוגע בו, הוא צריך להמשיך ולבדוק עם עצמו.
זו היתה אחת הפעמים שבהם לא יצאתי מהייעוץ כאילו עבר עלי מכבש.
נסעתי הביתה, בגשם, בפקקים וכל הדרך אני חושבת אם אצא להליכה היום או לא (מכורה, ממש ג'נקי...).
הגעתי הביתה, לא ירד גשם. חשבתי עוד מספר דקות ואז החלטתי לצאת לסיבוב בפארק בשכונה כמו שאני, לא בבגדי ספורט. הליכה היא הליכה.
התחלתי ללכת, נושמת את אוויר הלילה , רוח קלילה נושבת, לא ממש קר בחוץ.
הפארק כל כך שונה עכשיו בחורף, בחושך. האנשים היחידים שמסתובבים שם הם בעלי הכלבים שנאלצים לצאת איתם לפני השינה, וכמה בני נוער שלהם מזג האוויר באמת לא משנה ...
הכל כל כך שקט. מרחוק הבזיקו ברקים, מגבירה את הקצב שהגשם לא יתפוס אותי, נהנית, כל כך נהנית.
שני סיבובים , עשרים דקות, הרגשתי כמו אדם חדש.
כך סיימתי את יום ההולדת.  .
****************************************************
במשך כל יום האתמול וגם היום בבוקר קיבלתי המון ברכות ליום ההולדת מהחברים כאן בישראבלוג.
הרגשתי שחיבוק גדול וחם עוטף אותי.
אני מאוד שמחה על החיבוק הזה ושולחת לכולם , באופן אישי, חיבוק של תודה ממני..
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
