| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 12/2002
 א.הבן הצעיר כל כך כאב
התקשר אלי בשעה 11.30 , יצא מבית הספר ללא רשות, למרות שיודע שאסור באיסור מוחלט , בוכה בלי הפסקה , בלי יכולת להרגע. בקושי יכול לדבר.
אני מכירה אותו. כשהוא כך, הוא פגוע מאוד, והוא גם לא אשם במה שלא יהיה.
התברר שבשיעור מורשת, אחד מהמקצועות החדשים שהכניסה שרת החינוך המצויינת ( ) שלנו, הכיתה די התפרעה והתחילה לזרוק כלי כתיבה אחד על השני. הוא התאפק ולא הצטרף לחגיגה (דבר די נדיר, הבן שלי מאוד מאוד אוהב דברים כאלה, אבל גם יש לו 13 הרשמות מצד שני...) וכשקיבל עיפרון בעין סינן קללה עדינה...
השיא היה כשהמורה שלא מצליחה להשתלט על הכיתה אמרה לתלמידה שהאשימה אתו בהריסת הקלמר שלה : את לא אשמה, א. אשם... וזאת מול כל הכיתה.
הוא אמר לי שהרגיש שלא יכול לשאת יותר ופשוט יצא מהכיתה וברח הביתה.
את כל הסיפור הצלחתי לשמוע תוך כדי בכי בלתי פוסק.
התקשרתי לבית הספר כדי לעדכן את המחנכת שאני יודעת שהוא בבית למרות שיצא ללא רשות ושאני רוצה לדבר איתה.
אני לא מוכנה שמורה, כל מורה, תתפוס את הבן שלי כשעיר לעזאזל!
נכון שהוא לא מלאך אבל לפעמים, רק לפעמים הוא לא אשם...
רציתי לאמר את זה למחנכת, אבל היא לא טרחה לחזור אלי למרות שתי הודעות שהשארתי לה. מצד שני, היא ידעה יפה מאוד להרים טלפון הביתה ולצעוק על א. על שיצא בלי רשות...
אני אדבר איתה בערב. בסה"כ הצוות, במיוחד היועצת והמחנכת בבית הספר הזה די מבינים והולכים לקראתו אבל לפעמים מתפספף להם...
מה שיפה, שהילדה שהאשימה אותו בהריסת הקלמר שלה, התקשרה אליו להתנצל שהאשימה אותו, ואחר כך היא באה אליו עם כמה ילדים וקנו לו ממתק לפיצוי וכל הכיתה עומדת מאחוריו...מה שכמובן גם מחזק את גירסתו.
הוא היה כל כך מאושר כשסיפר לי.
זה כל כך חשוב לו שיכירו בזה שהוא לא אשם, דווקא בגלל שהוא יודע שלעיתים קרובות הוא במרכז המהומה...
אז כאן העיניינים נרגעו לבינתיים.
***************************************
היום יש לי לימודים, ואחר כך אני לבד, ז"א עם הילדים. ג. נסע לצפון, לסיור ויחזור מחר.
לא רגילה לזה יותר, לא רוצה להתרגל לזה שוב.
ד. לא התקשר מיום רביעי שעבר. אתמול שלח לי במייל קובץ שמסתובב ברשת שהייתי בטוחה שאם זה יגיע אליו, הוא ישלח לי אותו תחת הסעיף: אמרתי לך... (לכל התוהים: מדובר בקטע מעיתון שמספר על מחקר רפואי המוכיח שבזרע של הגבר יש חומרים בריאים... עם קריצה).
שמחתי לפחות לראות שהוא ממשיך ללכת לעבודה...והוא מצליח להתמודד עם הכאבים בצורה מסויימת.
שום דבר באשר ליום הולדתי, אבל זה לא מפתיע אותי, לדעתי לא זכר בכלל. התרופות גורמות לו לבעיות עם הזכרון.
חושבת עליו. לא כואבת, לא עצובה, רק הכמיהה הזו לפעמים...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
