אני חלק מהמקום ההוא שמהווה סוג של

מקלט

לשיברי מילים, משפטים.

לאותיות שעפות באוויר

הלילה,

ומתחברות לכלל תהייה פנימית,

כאב גדול

או סתם צורך שלא יכול לבוא לידי

מימוש.

כבר שלוש שנים,

וכאילו כך מאז ומתמיד,

וכל פעם

היא כמו הפעם הראשונה...

(מאותם הפוסטים שזאת הבהירות המקסימלית בה הם יכולים להכתב).