התעוררנו.

קמנו.

בכיתי (סוף סוף, לאחר ימים שלא הצלחתי להרגיש שום דבר...).

התלבשנו.

אכלנו.

היה מין שקט עצור כזה בבית.

ליטפנו את החתול.

יצאנו.

נסענו.

פקקים של בוקר.

הגענו.

המוני אנשים. נרגשים.

בפעם האחרונה הייתי שם לפני יותר מ 25 שנה...

המקום לא השתנה בכלל...

לא זוכרת את הגיוס שלי, זוכרת את החיול...משונה...לא זוכרת אם ההורים שלי באו איתי...

מרגישה רגועה, משלבת בחוזקה את ידי, את זרועותי, שפת גוף שאומרת: לא רוצה להיות כאן...

ג. הבכור שקט.

מין שקט של מתח פנימי כבוש, סגור בתוך עצמו...

מרשה לי לגעת בו, ללטף, ואפילו לחבק...

א. הצעיר מסתובב סביבו, סביב החברים, מדבר איתם, מחבק אותו , יהיה בסדר גבר , אומר לו...

ג. הבעל, מתרגש, לא חושש להראות את זה, לומר את זה...

מתרגשת לראות את החברים שלו שבאים להפרד ממנו ומעוד חבר שמתגייס איתו...

ילדים שאני מכירה מהגן, מכיתה א' והיום, גדלו לתפארת...חבורה הדוקה, הולכים ביחד כבר שנים, ולא משנה שעברנו דירה, שעבר בית ספר...

חוט של ברזל מחבר בינהם...

עומדים, שותקים, מדברים קצת, צוחקים, מצלמים בטירוף...

עם החברים, עם האח, עם האמא, עם האבא, כל המשפחה, שוב, ושוב ושוב...:)

מסביב, המולה של התרגשות...

על כל מתגייס, המוני מלווים...משפחה, חברים...כל חבורה עם הדברים המחברים אותם...

משהו מאוד ישראלי...מאוד מחובר...

מאוד שלנו...

ואז מופיעים השמות על הלוח האלקטרוני...

הנה השם שלו...

ג.ס.

כולם צועקים...מין קריאה אינדיאנית של יציאה לקרב...למשהו שעכשיו ברור שהוא סופי ואכן מתקיים...

הולכים לאוטובוס...

לשם שינוי, אין ריצה פנימה כדי לתפוס מקום טוב...

עוד כמה תמונות לסיום...

מלווה אותו עד לדלת האוטובוס, חיבוק אחרון, נשיקה, וזהו , עלה למעלה...

נוסעים...

הוא כבר 5 שעות חייל...

אבל מי סופר...

יום יפה בחוץ.

השמיים כחולים. השמש זורחת.

יום של אופטימיות ותקווה...יום שטוב להתחיל בו דרך חדשה בחיים...

ותודה רבה לכל המאחלים  לו ולי גיוס קל ושרות בטוח...

אוהבת אתכם...