מגיל צעיר זה בעצם מוכתב לנו.

שהכל יהיה במינון זהיר, זעיר , מהודק ונתון לשליטה כל הזמן.

וככל שעובר הזמן, וגדלים לומדים   שיש שם "טוב" ו"רע", כשהרע הוא בעצם הכאב ושישנו טווח שהוא זה המאשר להכיל את מגוון הרגשות שבנו, ואם הם יוצאים מאותם הגבולות, מאותו הטווח, משהו לא בסדר.

בנו.

ואז מתחילה המלחמה האמיתית.

לרסן.

לסגור.

להפסיק.

להמעיט.

למצוא אלטרנטיבות.

כאן, עכשיו, ומיד.

וככול שהאיסור ללכת עם הרגשות עד תומם , עד אין סוף הולך ומתחזק , הולך וגובר, המלחמה הפנימית הופכת לחסרת רחמים ממש ובלי אפשרות של הפסקת אש/שביתת נשק או חילופי שבויים.

כי אין שם בעצם שבויים חוץ מאשר אנחנו בתוך השבי של עצמנו.

של החינוך שקיבלנו לאורך השנים.

של המותר.

של המקובל.

ועם כל זאת, אפשר להחליט אחרת.

אפשר להחליט ש"שוברים את הכלים ולא משחקים" ואין דבר אחד בעולם הרגשות שלנו, שבנו, שיגרום לנו כאב וקושי כל כך גדולים שלא נוכל להתמודד איתם ,

ולהתחזק מהם.

אפשר להחליט שמפסיקים לשפוט את הרגשות שלנו בקריטריונים של טוב/רע.

שמפסיקים לשפוט בכלל.

שהכל מותר.

שהכל אפשר.

שהכל לגיטימי.

מעצם העובדה הכל כך פשוטה שהם

שלנו.

ואז הכל התחדד בי פתאום, והעוצמות היו מדוייקות וחדות יותר ויחד עם זאת הרבה פחות

מטלטלות

ונותנות את האפשרות לחוות את הדברים

במלואם...

ואת כל זאת לא ידעתי שנים רבות כל כך. ופחדתי.

ובעצם כמעט לא חייתי כלל...

(דברים שעלו בי מתוך הקריאה אצל הנחתומית ומשיחות רבות  איתה).