היא עמדה מולי בתור לדואר.

גבוהה, לבושה בלבן, שערה ארוך ושופע.

גווה צר, זרועותיה דקות, עור לבן כמעט שקוף עוטף אותן.

הבטתי בה מתוך המתנה לתורי ופתאום זה תפס אותי.

סימן עגול על החלק הפנימי של זרועה הלבנה, בצבעים של כחול/צהוב של שטף דם פנימי.

העיגול היה מושלם כמעט.

במבט חודר יותר אפשר היה אפילו לראות את סימני השיניים שנינעצו שם מתוך איזשהו רצון עמוק, בלתי ניתן אולי לשליטה , להכאיב עד זעקה...

היא עמדה נינוחה, פיטפטה עם פקיד הדואר ואני , כמהופנטת, לא יכולתי להזיז את עיני מאותו עיגול מושלם בכחול/צהוב.

וכשסיימה את עינייניה ופנתה ללכת ניסיתי להביט בפניה ולמצוא...

את הסיפור אשר בניתי בדמיוני.

אולי...