כמובן.

כשהופכים את הלילה והיום הכל נשאר הפוך, גם לאחר מספר שעות שינה שביום רגיל הוא גדול ממה שאני רגילה בו.

הזמן כאילו מקבל מימד נוסף.

אחר.

הדקות עוברות מצד אחד מהר יותר, כי התעוררתי רק לפני שעה וכבר צהרי היום, ומצד שני, כל מה שאני רוצה זה לחזור למיטה ולהעביר את הכבדות הזאת שמטפטפת באברי ובדמי.

אני אוהבת למתוח את הזמן כמו גומי שמצליח להתארך עוד ועוד ועוד עד שבבת אחת נקרע ואז מרגישה את מפל העייפות שועט בדמי והעיניים מסרבות להשאר פקוחות , מקבלות חיים משלהן ופשוט נעצמות.

וכך היה אתמול בלילה, שהיה חמים ונעים מעבר לכל תחזיות האימים ("תקחי סוודר, לא , עדיף אפילו מעיל, קר שם בלילה אפילו באוגוסט", אני יודעת, גרתי שם, פעם ...) שהילכו עלי מכל מי ששמע על תוכניותי לבלות לילה באוויר הירושלמי, ורק כשעמדנו ליד בנין משרד החינוך הממוקם בבניין בעל ארכיטקטורה מדהימה בסגנון כנסייה איטלקית רבת הוד (ומאחוריו עומד הבניין החדש חסר כל מעוף , ייחוד ויופי) הרגשנו את תחילתו של הלילה הירושלמי הקריר.

בניגוד לאנשי נחלאות (מדהים השינוי שעבר המקום הזה משכונת סלאמס לפני עשרים וחמש שנה, לפנינה ארכיטקטונית שלא מהמקום הזה , דהיום )  המקבלים את הסובבים ברחובותיהם בסבלנות שקטה , אנשי מאה שערים מיליטנטיים יותר ואפילו שלא תכננו להכנס לתוך שכונתם ולהפריע את שלוות תפילותיהם (שנשמעו מבתי הכנסת בסביבה) ואת ההכנות לשבת (שהרחנו אותם מהמרפסות בסביבה) הם קראו למשטרה וכך עזבנו את הנקודה שבה עמדנו ורק הצלחנו להציץ קלות בלבד לתוך המקום שבסוף שנות ה 80 של המאה ה 19 נחשב לשכונת הפאר של ירושלים ההיא (הידעתם? אפילו הביוב לא זרם שם ברחובות אלא היה מוסתר מתחת למדרכה!! היום הוא דווקא די זורם בחוץ...).

את הערב סיימנו בקפה ועוגות (שדאגתי לדגום מכל תבנית )בגן העצמאות שבמרכז בירתנו המעטירה.

אנחנו עמדנו, פטפטנו, נהננו מהחברותא, ברכנו לשנה החדשה, ואחרים, כמו בגני עצמאות ברחבי המדינה עשו שם דברים שונים לגמרי...

שבת שלום חברים יקרים, הולכת להשקות את האדניות ולישון כנראה.

שוב.