| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 12/2002
 יום רגיל, יום רגיל לגמרי...
בלי עליות גדולות ומורדות עמוקים...
סתם יום רגיל.
טוב, הייתי צריכה לעשות משהו כדי שלא יהיה חס וחלילה רגיל לחלוטין. נכנסתי בבוקר לכתובת הדוא"ל הנוספת שלי, ששם אני מחזיקה מיילים חשובים לי וגם את המיילים של ד. (במחיצה נפרדת) .
הסיבה היתה לארגן קצת את כמויות החומר ששלחתי בזמן האחרון. סיבה טובה וחשובה.
וגם באמת עשיתי את זה... עד שברוב טימטומי נכנסתי למחיצה בה המיילים שלו.. והם מסודרים מההתחלה לסוף, ז"א בדיוק למה שאני מתגעגעת...
פתחתי אחד, בטח שפתחתי.
איך לא? איך אני אתן להזדמנות כזו של כאב ובכי לחמוק ממני?
איך אני לא אתן לעצמי לחוש את הצביטה החזקה הזו בלב?
איך אני לא אתן לעצמי להרגיש את הגעגוע חונק אותי?
איך לא? הרי אני רק חושבת עליו במשך היום, אז כך יכולתי גם לקבל את ה"בום"...
טיפשה, טיפשה, טיפשה.
עוד מעט חודש. יהיה סיכום, איך לא? בשביל זה אני פה....
*********************************************************
די.
דברים אחרים.
אתמול לאחר הלימודים דיברתי עם המחנכת של א. והפעם בקשתי להתחיל. אמרתי לה שברור לכולם שהעובדה שהוא יצא ללא רשות מבית הספר היא אסורה ולא יחזור על זה שוב, ואז אמרתי לה על מה שקרה בבוקר.
היא שתקה.
היא ידעה שצדקתי, שא. לא היה אשם.
סיימנו את השיחה ברוח טובה והוא היה מבסוט עד השמיים. רק הזהרתי אותו שזה לא יעלה לו לראש, הוא ממש מצויין בזה...
אני חושבת שהוא ראה ולמד שכדאי לפעמים לא לענות ולא להשתתף במהומה (התלמיד שהיה הרוח המרכזית בה הושעה מבית הספר) ויש לזה תמורה.
************************************
אתמול בלימודים המשכנו לבדוק דברים בגוגל (יש להם מנוע חיפוש חדש שמשווה בין חנויות , אפשרות לקבל בתשובה לשאילתא את האתרים המבוקשים כשהם מרפרפים מול העיניים - קשה להסביר צריך לראות).
אחר כך עברנו לדבר על מנוע החיפוש northrelight שהיה עד תחילת השנה בחינם כיום כדי לקבל את החומר צריך לשלם עבורו.
המנוע נחשב לטוב ואמין, וצורת הצגת התשובות שלו מאוד נוחה, הוא פותח בצד עץ עם תתי נושאים לתשובה.
כמו כן אפשר לבקש בחזרה את התשלום, טוב, רואים שהם לא בנו על ישראלים כלקוחות קבועים...
התחלנו לבדוק גם מאגרי מידע שהאוניברסיטה הפתוחה מנויה עליהם ויש לנו גישה חופשית עד סוף הלימודים.
דווקא כאן אני קצת הסתבכתי ומשום מה לא קיבלתי את התשובות להן ציפיתי , אז מכיוון שהשבוע אין לנו שיעורי בית, אני אתלבש עליו...
השעור היה פחות הרצאתי ויותר עבודה עצמית, ולאחר שסיימתי את התרגילים יכולתי לגלוש להנאתי...
בדרך הביתה נתקלתי בפקק שהיה בגלל הסייל בעזריאלי... אני לא מצליחה להבין את האנשים. אותי לא היו מביאים לדבר כזה עם אקדח טעון מכוון לרקה...
הרי ההנחות הללו היו קודם ויהיו גם מחר, מנסיון, אז כך להדחק, לחכות , לבזבז זמן, ובסוף עוד אנשים אומרים שהן לא היו משמעותיות...
ולסייל הבא בטירוף כזה הם לא יבואו?
בבית חיכו לי שני החבר'ה, אתמול היינו לבד, ג. היה בסיור בצפון. קיבלתי את המופע ששמור רק לנו: "תראו איך אנחנו רבים ומכסחים אחד את השני ובואי נראה אותך יוצאת מזה שפויה..." ובכלל מתברר שכשהם לבד, הם ממש מסתדרים לא רע...
לאחר הנסיון הכושל להיות בתפקיד האו"ם הלכתי לישון, לבד. בבוקר ג. מתקשר ושואל אם לא היה לי חסר משהו בבוקר... היה, בטח שהיה חסר... + קריצה.
***************************************************
מזג האוויר משתפר והולך, היום בערב הליכה ארוכה ארוכה, כולל העצירה ליד פסל המים של בית המשפט.
ביומיים האחרונים מזג האוויר היה לונדוני לגמרי (טוב, רק האפור בלי הקור) , מה שחסר היה לי זה רק התמזה באמצע העיר והייתי מרגישה בבית... כן, ושהאנשים יהיו אדיבים כמו שם... בטח...
אז כמו שכתבתי למעלה, יום רגיל, קצת בכי, קצת שמחה, קצת שגרה...
לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
