בזמן האחרון היא די נדירה כך שלא קלטתי ברגעים הראשונים את בואה של ידידה וותיקה ולא חביבה.

המועקה.

אותו גוש דמוי אבן שמתיישב על הגרון/החזה ולוחץ עליו , כמעט באופן פיסי ממש,

עד כדי מחנק.

עד כדי

צעקה.

וכששמתי לב שהיא כבר כאן וכנראה לא מתכננת לעזוב היום , הבנתי גם מהיכן ולמה הגיעה.

זה כל כך פשוט לפעמים,

זה כל כך מסובך...

ג. ביקש וקיבל מהעבודה שלו אפשרות לשפר את האנגלית באותו המקום בו אני לומדת.

והמצחיק הוא שאני עודדתי אותו לבוא לכאן, סיפרתי ושיתפתי על צורת הלימוד, על אופן העבודה וההתקדמות, ואפילו שמחתי איתו כשאישרו לו.

כל זאת, כשזה עוד היה על תקן של תכנון ערטילאי.

וכשזה הפך למוחשי וממשי, זה הפך למעיק.

כי בראייה שלי , בהוויה  שלי את המקום ההוא, יש שם סוג של מרחב מחייה פרטי שלי.

נוסף.

וכשהוא נכנס לשם, אני מרגישה אִיוּם.

מחנק.

מועקה.

ובעצם הרי אנו בתקופה שטוב לנו יחד.

טוב לי איתו.

שמחה להיות איתו בדברים הקטנים של היום יום, בשעות הארוכות של סופי השבוע.

ולמרות זאת...

כנראה שעדיין לא לגמרי.

לא באופן מוחלט...

(ואולי, אולי היא  עלתה כדי לתת לגוף ולנפש לנוח קצת לאחר ימים סוערים/רוגשים , כי אחרת הרי אני לא אנוח לעולם...)