כשהייתי צעירה לימים רציתי להיות

נמוכה,

(כמו אורלי שהיתה הכי קטנה וקומפקטית בכיתה ואולי בשכבה כולה).

יפה (כמו ענתי אז...),

חכמה (או אחת שהציונים המצויינים נשפכים לה בקלילות מתוך השרוול כמו ענתי),

אהובת הבנים (כמו ענתי, כמובן)

ושחומת עור (כמו - נכון - ענתי ).

ענתי היתה סוג של  דמות חלום  עבורי (ולא רק שלי), ולמרבה הפלא היינו דווקא חברות די טובות, אולי בגלל שהיא היתה גם פשוט נשימה מקסימה וטובת לב.

ביחס לתכונות הראשונות שכתבתי לא יכולתי לעשות הרבה כדי לשנות , אבל ביחס לעור שחום, יכולתי גם יכולתי.

אני, למרבה צערי , נולדתי להורים ממוצא אשכנזי שאחד מהם היה שחום עור לגמרי (אמא שלי) והשני היה ג'ינג'י לגמרי (אבא שלי), ואני קיבלתי את הצד הבהיר המג'ונג'ן שלובנו היה מובהק יותר בימי הקיץ החמים בהם הבגדים היו כמובן חשופים יותר.

והימים אז היו הימים שלפני המודעות לסרטן העור המאיים.

וכך מצאתי את עצמי, שוכבת בימי תחילת הקיץ , בשעות הלוהטות ביותר, שעות הצהריים כמובן כשאני דואגת למרוח כל סנטימטר מעורי הלבנבן בשמן אגוזים (המיתולוגי)  למען ישחים עוד ועוד וכמה שיותר מהר.

כמובן, שבסופו של דבר מצאתי את עצמי יותר על תקן עגבניה אדומה שורפת  ולוהטת מאשר כוסית (כן, אה...) נאווה ושחומת עור.

ולאחר ולאחר ששלב העגבניה היה עובר היה מגיע השלב אותו די אהבתי שבו השלתי את עורי כנחש לא ארסי אבל חסר עור לגמרי.

במין שמחה לאיד מזוכיסטית היתי מושכת את גלידי עורי השקפקפים כשמגלה מתחתיו את עורי הלבנבן שמסרב בתוקף עיקש,  גם השנה הזאת להפוך לשחום זהוב כמו של כולם (כמעט...).

עברו השנים ושלב הסגידה לשמש וטיגון העור עבר כנראה עם הגיל ועם התגברות המודעות לסכנות שבה , ובזמנים המועטים בהם חשפתי את עורי לשמש דאגתי למרוח עלי כמות נדיבה של תחליב הגנה.

וכך חיינו,השמש ואני,  בדו קיום מאושר יחסית, עד לפני שבוע וחצי.

סוף שבוע במלון.

צהרי יום שישי.

בבריכה.

מתחת לשמשיה.

שכחתי את תחליב ההגנה בחדר.

התעצלתי להביא.

השמש זחלה מתחת לשמשיה שלי, אני זזתי אחורה.

השמש התקדמה מהר יותר.

אני שקועה בקריאה ולא שמה לב.

ע ג ב נ יה .

אדומה.

שרופה.

לוהטת.

מקולפת.

כוויה.

כל מִפתח החזה שלי חטף כוויה, אדומה ומכוערת,  כמו ששנים רבות  לא היתה לי.

תזכורת לימים שאז...

תזכורת לענתי...

(וענתי היא עדיין מקסימה כמו אז , שחומה ונאווה,   התחתנה עם אלוף נעוריה, ילדה 3 ילדים, ובפעם האחרונה שנפגשנו בשכונת נעורי סיפרה לי על עבודתה באותו המקום כבר  יותר מ 15 שנים...מושלמת, כבר אמרתי...? )