| 12/2002
 מישהו יכול להסביר לי למה אני קצת מגרדת את הרצפה היום?
זה שאריות מאתמול?
לא כי חשבתי שכבר גמרתי עם זה, שעבר לי ...
הייתי חזקה כל הזמן שהייתי בעבודה, והייתי כל כך מרוצה מעצמי. יופי, אמרתי לעצמי, את יכולה, את חזקה, את בסדר.
איזה בסדר. רק עליתי למעלה, לחניה שעל הגג, העיינים זזו למקום ההוא, בו נפגשנו, ואז זה פרץ... אני כנראה באיזו תחרות עם הגשם ואתמול אני ניצחתי...ממש נצחון פירוס  .
הגעתי הביתה לאחר סידורים ויצאתי להליכה. אין כמו ללכת בחושך ולבכות, זה ממש כדור הרגעה, כמו 10 וליומים (אני חושבת, לא לקחתי בחיים...). הולכת, בוכה, נרגעת, עוד בוכה, נרגעת וכך עד שמסיימת.
בכלל, אני לא מבינה איך המסלול הארוך שלי הפך לקצר, ז"א גם אותו אני מסיימת עכשיו ב - 40 דקות...
המסלול עובר ליד הפארק בו נפגשנו ...מה אני יכולה לעשות, להמנע מללכת בכל האזור שלי כי זה מזכיר לי? לא, הרי אי אפשר לחיות כך...
אז אני עוברת ליד הכניסה לפארק, לא מסתכלת, מחישה את הצעדים, רק לעבור. מדמיינת לי אותו הולך מולי ו... (רק דמיון, אין שום סיכוי שהוא הולך עכשיו, מקסימום ישן בבית הלום תרופות, אבל אצלי הסרטים רצים...).
סיום , יושבת מתחת לפרגולה בפארק אצלי בשכונה, מעל לנחל (טוב, עם המון רצון טוב נקרא לו נחל...) שומעת את המים וחושבת, חושבת, חושבת.
זה מה שרצית, נכון? לא, אבל הברירה האחרת היתה גרועה יותר...
נרגעתי, חשבתי שנרגעתי.
גם היום בבוקר חשבתי שאני בסדר. אין סיבה לא להיות בסדר. סוף השבוע מתקרב, היום בערב אני נפגשת עם הדס (היא תקבל את שוק חייה, לא ראתה אותי חצי שנה...), מחר אנחנו נוסעים לשפיים לסופשבוע עם החבר'ה מהתחנה, אז מה רע?
לא יודעת מה רע. רק שלאט לאט, איך שהשעות חולפות אני מרגישה את הכובד, את הלאות, את הדמעות שעומדות על סף העיניים, את חוסר החשק, את העצבות, את ה"דאון" עולים בתוכי לאט לאט, משתלבים במזג האוויר שבחוץ... אמרתי שפתאום אני לא כל כך אוהבת את החורף?
דיייייייי. נמאס לי מעצמי..
אני יוצאת, סידורים והפסקה, אולי ההליכה בקור ובגשם תנקה אותי קצת...
******************************************************************************
חזרתי.
קצת יותר טוב. כבר כשכתבתי והוצאתי את הרעל הזה, את "השחור" הזה מבפנים, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב.
לא סתם אני אומרת שהכתיבה אצלי זו תראפיה...
הגעתי לקניון ומה אני רואה? קוקסטה יקרה, זה בגלל מה שכתבת לי, כל החנויות הוציאו דוכנים החוצה, הורידו מחירים לריצפה (עד 70% הנחה), כמו שהיה בקניוני עזריאלי...ומה, לא הסתובבתי בין הדוכנים? בוודאי שהסתובבתי, אבל גם כמעט ולא היו אנשים...לא קניתי כלום, לא היה לי חשק (המצב חמור...).
בדרך חזרה היתה פתאום רוח סערה חזקה מאוד, הרגשתי שהיא כמעט מעיפה אותי, לא יכולתי לפתוח את העיניים, נתתי לה להוביל אותי, ואז פתאום זה נפסק והיה רגע של שקט גדול מאוד...
אני מקווה שגם אצלי ...
*******************************************************************************
יש לי הרגשה שמקננת בי שאני מרגישה כך, בגלל הפוסט היהיר שכתבתי בבלוג הקודם...
סוג של עונש?... .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
