אני אדם מסודר , מדוייק ומוקפד בעינייני תאריכים.

הדברים כמו נצרבים בזכרוני כמו בדיסק קשיח ומאותו הרגע, בלי להתאמץ, בלי צורך אפילו לרשום אותם , הם שם , מהבהבים בנוכחותם עד לזמן הנכון והמתאים להם לצאת לפועל.

ובכל זאת אני רושמת לי את הדברים.

גם ביומן בעבודה וגם בטלפון.

להקל ולעזור ,אם אפשר, לאותה מכונה שאינה מפסיקה כנראה לעולם לפעול בתוככי ראשי וקרביה מועמסים באלפי פריטי מידע רלוונטיים ובלתי רלוונטיים לתחומי חיי השונים.

כך היה מאז ומתמיד.

מאז שאני זוכרת את עצמי.

היום ברור לי שזה סוג של שליטה , של צורך , אינטואיטיבי וללא שום מאמץ מבחינתי, שנותן לי תחושה של בטחון וסדר בתוך עולם יומיומי שבכל רגע עלול להיות נתון לשינוי זה או אחר.

ולאחר כל זאת, איך אפשר להסביר את העובדה שהגעתי אתמול בערב לפגישה שצריכה להיות מחר בערב???

*************************************************

יום משונה היה לי היום.

משהו בעבודה תיסכל התיש אותי והביא אותי לסף דמעות שנשארות בי גם עכשיו, בסופו של היום.

תחושה של עבודה בפול גז בניוטרל, על דברים שיכלו להעשות בזמנם ובנחת ולא בימים האחרונים , ממש לפני סוף השנה ותחילת השנה החדשה במין טירוף מערכות כולל שדורש ממני להניח בצד כל עבודה ממשית אחרת , דחופה וחשובה לא פחות.

וכדי להוסיף ולחדד את התיסכול שהיה בי מהבוקר, ביליתי בדואר שעה וחצי של המתנה עד שהגיע תורי, וכל מה שרציתי היה רק לקנות בולים...

ויחד עם זאת, אצלנו כמו אצלנו, גם טירוף המערכות יש בו חלק נעים והיה מחמם לב לראות איך כולם עוזבים את העבודה הרגילה שלהם ונותנים יד וכתף כדי להצליח ולשלוח את כל  "השנות הטובות" בזמן.

ואולי, אולי זה בכלל הסתיו והעננים והרוח המיבב...?

יוצאת להליכה.

אין כמו בכי בחושך וקצת אנדורפינים בדם לאושש ולעורר את מצב הרוח...

עדכון 19.45

וזה עבד.

כמו קסם.

רק אנדורפינים. והרבה...